<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר גרסינן, דהיינו ליל של תחלת י"ד, שהוא [מוצאי] יום שלשה עשר, ולא גרסינן לאור ארבעה עשר, דהוה משמע מוצאי יום י"ד והוא הכנסת י"ה, כמו שמצינו דתנן [ר"ה כ"ב ע"ב], משיאין משואות לאור עיבורו, שהוא ליל שעבר יום העיבור, שהוא יום ל', ונכנס בליל יום שלשים ואחד. בודקין את החמץ, שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואע"ג דהוה סגי בביטול בעלמא, שיאמר כל חמירא דאיכא בביתי ולא ידענא ליה יהא בטל וחשיב כעפרא, וכיון שבטלו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אעפ"כ גזרו חכמים שיבערנו מביתו, דילמא ימצא גלוסקאה יפה וימלך על בטולו ויחשבנה לאכילה ויעבור על בל יראה ובל ימצא.
לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה, שיכול להכניסו בחורי הבית ובסדקיה. ובגמרא דייק, דוקא אור הנר ולא אור אבוקה, מפני שאינו יכול להכניסה בחורין ובסדקין ואינו בודק יפה. אי נמי שהנר משיך נהוריה, שאינו פוסק אורו ונמשך תמיד כל זמן שהשמנים סביב הפתילה, מה שאין כן באבוקה שאורה פוסק פעם ומאיר פעם.
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, כגון חורי הבית העליונים מאד, שאין ידו מגעת בהן, והתחתונים תחתונים ממש, שצריך האדם המשתמש בהן שיכפוף קומתו, דהוה תשמישו בצער, וכגון רפת בקר ולולין של תרנגולין ובית התבן ואוצרות היין ואוצרות שמן, שבאלו אין דרך בני אדם להכניס לתוכן חמץ.
ולמה אמרו שתי שורות במרתף, שצריכות בדיקה על גביהן, או אף בין חבית לחבית, הרי אמרו מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדקו, ואוצרות יין אין דרך להכניס שם חמץ. ומתרץ [ד]מיירי במקום שמכניסין בו חמץ, כלומר במרתף שדרך להכניס בו חמץ, והיכי דמי במסתפק, שמסתפקין ממנו יין לשולחנו בכל יום, ופעמים שהשמש עומד למזוג ופתו בידו, ואין מוצא בו כדי מזיגתו, נכנס למרתף להביא יין, ומניחו על גבי החביות, וכשהוא יוצא משם אינו נזכר בו ונשאר שם, ולפיכך צריך בדיקה.
בית שמאי אומרים שתי שורות. דרך אוצרות יין לסדר חביותיהם שורות שורות, עד שממלאין כל קרקע המרתף, וחוזרין ומניחין חבית על גבי חבית, (ה)[כ]שורות התחתונות כך עליונות עד הקורה, ועולין לעליונות בסולמות, ושותין משורה העליונה תחלה כולה, וכשנגמרת השורה העליונה, מפנין אותן החביות הריקניות, ומסלקין אותן במרתף ריקן, ושותה משורה של מטה הימנה, עד שגומר כל השורה החיצונה, וכן לשניה וכן לשלישית. ופליגי בגמרא תנאי בפירוש מילתיה דבית שמאי, שהאחד מפרש שתי שורות אלו החיצונות מן הארץ ועד שמי קורה, האחת רואה הפתח על פני רוחב המרתף, ושורה של אחריה הסמוכה לה, שתיהן צריך לבדוק מן הארץ ועד שמי קורה. והשני מפרש שורה אחת כמין גם, שורה אחת בזקיפה אותה כולה שלפני הפתח, ושורה עליונה בשכיבה על פני רוחב כל הבית, שרואה כל קורות הבית, אותן צריכות בדיקה, ושורה שלפנים אותה שרואה הפתח ואותה שלמטה מהעליונה, אפילו אותן אינן צריכות בדיקה. ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות. ומפרשים בגמרא אליבא דרב דהילכתא כותיה, שמאותה השורה הרואה פני הפתח, שהיא מן הארץ ועד שמי קורה אינה צריכה בדיקה, אלא אותן העליונות ממש ושלמטה הימנה, ולא שאר התחתונות, ולא משאר שורות שאחריהן כלל וכלל.
<h2>דף ג.</h2>
מאי אור רב הונא אמר נגהי וכו'. אור אורתא הוא מדקתני שהנר יפה לבדיקה, ובסופא קתני בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית, אלא האי דתנא אור לישנא מעליא נקט, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, שהרי הוסיף אשר איננה טהורה שהיה יכול לומר הטמאה, שהרי בזב קראו מרכב דכתיב [ויקרא ט"ו] וכל המרכב וכו', ובאשה קראו מושב דכתיב [שם כ"ג] או כל הכלי אשר היא יושבת עליו, ודיניהן שוין שאינן מטמאין אדם לטמא בגדים שעליו, ומושב גמור כבר הזכירו למעלה באשה שמטמא אדם לטמא בגדים, אלא לאו דהאי מושב מרכב הוא, אלא לפי שאין לשון הגון להזכיר באשה רכיבה ופיסוק רגלים [קראו מושב] והפרש יש בין לשון [שאינה של] כבוד ללשון מגונה, דבלשון מגונה צריך לטרוח ולהוסיף תיבות הרבה כדי שלא ידבר בו, אבל ללשון כבוד אין צריך שיוסיף, אלא אם הם כהדדי נוח לו לדבר בלשון כבוד מלדבר לשון שכנגדו, כגון מרכב ומושב דכהדדי נינהו, ואם צריך להוסיף אין מקפידין עליו אם לא ידקדק, כדאשכחן בכמה מקומות בתורה דכתיב טמא, אבל מי שמדקדק גם בזה תבא עליו ברכה, [ע"ב] ומובטח אני בו שמורה הוראות יהיה בישראל, כדאמרינן בהנהו תרי תלמידי, ולא דמי טומאה וטמא דכתיבי בתורה לאשר איננה טהורה דנח, דאותה טומאה דהתם טמאה שנרבעת לשאינה מינה הוא והיא מגונה למאוד מה שאין כן בשאר טומאה שבתורה.
<h2>דף ג:</h2>
מפני מה בוצרין בטהרה, בבצירת הענבים אנחנו [מ]קפידים וטורחין להטביל הכלים מפני שיהיו טהורים, ובמסיקת הזיתים אין אנחנו [מ]קפידים על כלים טהורין שאף בטמאין (מסיקין) [מוסקין], ובכאן לא פרש הטעם, אבל במסכת שבת בפרקא קמא [י"ז ע"א] מפורש הטעם, דלא חשיב מיחל היוצא מהן להכשיר הזיתים לאותו מיחל, לפי שאינו שמן גמור אלא היוצא על ידי כובד, אבל יין הזב מן הענבים מכשירין, דיין חשוב הוא ויוצא בלא כובד, לכך קראו הכתוב [שמות כ"ב] מלאתך, לפי שהקליפה מלאה היא כולה מיין, והזיתים קורא דמע, דכתיב ודמעך, לפי שאינו יוצא אלא בכובד, כמו הדמע מן העין.
<h2>דף ד.</h2>
בשעה שבני אדם (מצואין) [מצויין] בבתיהם, כלומר שהם פנויים ממלאכה, [יש] להם לבדוק, מה שאין כן ביום, ואפילו יהיה האדם [בטל] שמצוי בביתו גם ביום, אינו רשאי לבדוק אלא בלילה, מפני שאור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום, ואם יהיו הבתים אפילים ובא לשאול אותנו אם יבדוק ביום, שהרי אור הנר יפה שם לבדיקה, לא שרינן להו לכתחילה, מפני שאין (שם) [איש] מצוי בביתו, ודרך בני אדם לקרות אותם לחוץ, ושמא יניח הבדיקה באמצעיתה ושוב לא יזכור לגמרי, או ישכח אי זה מהן בדק.
לא יפתח בעידניה, לא יתחיל לגרוס באורתא דתליסר שנשלם שלשה עשר, והוא נגהי ליל ארביסר, עד שיבדוק, דילמא משכא ליה שמעתא וישכח מלבדוק.
על המשכיר לבדוק, שהרי עדיין לא קנאו השוכר, ובאה חובה ברשות המשכיר.
<h2>דף ד:</h2>
מאי טעמא לא הוי מקח טעות דניחא ליה לאינש וכו', אפילו יהיה קפיד הוא בזה עד שמביאו לב"ד, לא שמעינן ליה, דבטלה דעתו אצל כל אדם. [גליון, כלומר בטלה דעתו שהוא אינו רוצה לבדקו, לגבי רוב בני אדם שהם מחבבים המצוה לבדקו בין בגופו בין בממונו].
דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור, דכולהו (מיירי) [מודו ד]בששית משרף שרפינן ליה דגזרינן ששית משום שביעית דאסור מדאורייתא, וכתיב אך ביום הראשון וגו', דמשמע יום ראשון לבדו ולא בשאר ימים, אלא לאו דהאי ראשון דקאמר לפני הפסח קאסר חמץ, דהיינו יום י"ד קאמר, וכולי יומא דארבעה עשר לא מצינן למיתסר חמץ, דהא כתיב אך ביום הראשון, וכל אכין ורקין דכתיב בתורה למעט אתו לפיכך פלגינן (ע)ליה לומר חציו מותר וחציו אסור. אית דמפרשי, מצינו שאותיות א"ך במקום ח"ץ בחילוף אלף בחית וכף בצדי, שמצינו אותם סמוכות באותיות באלפא ביתא דר' חייא [סוכה נ"ב ע"ב] דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ, נמצא אל"ף סמוכה לחי"ת וכ"ף לצד"י, ובענין זה פתר דניאל לבלשצר, כתב שראה חקוק בקיר, ולא היו יכולים כל חכמי בבל לקרותו, כלומר שהיה כתוב [דניאל ה'] בג"ל בג"ל כח"א (ו)פוטדש"ג, ופתר לו מנא מנא תקל ופרסין, שכן מתחלפות באותיות הסמוכות להם, בא"ל ב"ם ג"ן ד"ס ה"ע ו"ף ז"ץ ח"ק ט"ר י"ש כ"ת.
<h2>דף ה:</h2>
של אחרים, של גוים. של גבוה, כגון מי שהקדיש ככרות חמץ לבדק הבית.
יכול יטמין, דהא כתיב לא יראה, וזה אינו נראה, דהא תחת הקרקע הוא.
בבורות שיחין ומערות, שהן בשדות מנין דאסור.
אין לי אלא בגוי שלא כבשתו וכו', ובגמרא פריך כלפי ליא, [גליון, כלומר מן הראש לזנב], הא איפכא מסתברא, גוי שכבשתו מסתברא דאסור טפי מגוי שלא כבשתו. ומתרץ דארישא קאי דקא שרי, אבל אתה רואה של אחרים היכא דלא קביל עליה אחריות, [גליון, אלא בגוי שלא כבשתו דאיכא תרתי להיתרא] והכי קאמר, אין לי אלא שמותר של אחרים בדלא קביל עליה אחריות, אלא בגוי שלא כבשתו, דאיכא תרתי, לא כבשתו ולא קביל, אבל בכבשתו לא מהני לא קביל. ת"ל לא ימצא. ובגמרא פריך האי קרא דלא ימצא איסורא משתמע (מיליה) [מיניה] דהא לית ביה מיעוטא כמו שיש בלא יראה לך. ומתרץ אין משום לך לך תרי זימני, דכתיב בשאור חד ולא יראה לך בכל גבולך שבעת ימים, וכתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, ואם אינו ענין להאי לך להתיר בגבולין, היכא דלא קביל עליה אחריות דמותר בראייה דהא כבר [נאמר] תנהו ענין ללא ימצא, ודריש לא ימצא (בך) [לך] אף במצוי אצלך, והיינו שרוי עמך בחצר קא אמינא לך דאין חמץ אסיר אלא א"כ שלך הוא, כלומר קביל עליה אחריות אבל אתה מוצא את שלו, אבל לך דחמץ לא קא חשיב, דשאור וחמץ מצרך צריכי, כדאמרינן במסכת ביצה [ז' ע"ב] דחד מחבריה לא יליף.
ויקבל פקדונות מן הגוים, ובגמרא פריך דהא אמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים וכו'. ומוקים ברישא דשרי בשלא קבל עליו [גליון, ישראל אחריות החמץ שאפילו נגנב או אבד אין עליו לשלם והא מיירי] הכא בשקבל עליו אחריות החמץ, וכחמץ של ישראל דמי.
<h2>דף ו.</h2>
בהמת ארנונא וכו'. ארנונא הוא לשון שיתוף, דכתיב [במדבר כ"א] כי ארנון גבול מואב וגו', לפיכך קורא לכל דבר המשותף ארנונא. ואם בהמה זו חציה של גוי וחציה של ישראל, פטור מן הבכורה, דכתיב [במדבר ג'] תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, ואע"ג דמצי ישראל לסלוקי הגוי מן הבהמה כשירצה בדמים שיתן לו, אעפ"כ כל זמן דלא סליק מיניה פטורה. ועיסת גוי פטורה מן החלה דכתיב [שם ט"ו] (עסתכם) [עריסותיכם] ולא עיסת גוים.
המוצא חמץ ביום טוב, וחמץ ביום טוב של פסח לאו בר טלטול הוא שיזרקנו ברשות הרבים, כופה עליו את הכלי כדי שלא ישכח ויאכלנו. ומשום בל יטמין ליכא דהא בטלו בארבעה עשר. חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוהה י' טפחים, בארבעה עשר משום היכירא, שלא ישכח ויאכלנו, ולא סגיא ליה בכפיית כלי כל שבעה, שמא יטול הכלי לצורך מלאכתו. [גליון, וא"ת א"כ איך אתה אומר שאם הוא מוצא חמץ שכופה עליו הכלי ודיו ולא חיישינן שמא יטול הכלי ויחשבנו לאכל. ומתרץ ההוא דלעיל לא איפשר ליה בלאו הכי דהא י"ט הוא, כלומר אין דינן שוה, כי בחמץ שלו שאמרינן כופה עליו את הכלי ודיו דאיכא תרתי לאיסורא, ואיכא הרחקה והיכרא דכיון שלא יטלנו שהוא אסור בנטילה לא יאכלנו]. ומיהא ההוא דלעיל לא איפשר ליה בלאו הכי, דהא יום טוב הוא ובחד יומא סגי ליה בכפיית כלי, [גליון, שאם נתיר בכפיית כלי בלבד ליכא היכרא, דהא חמץ של גוי אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, כיון דלא קבל עליה אחריות, וכיון דכל שבעת הימים ישב שם החמץ אתי למיכל מיניה אם לא יעשה לו מחיצה, ואין די בכפיית כלי דאין דין אחד לשבעת הימים] ובלילה יבערנו, ואע"פ שלא יקבל עליו אחריות צריך למחיצה י'.
המפרש מן היבשה לים, והיוצא בשיירה מן היישוב למדברות, תוך ל' יום זקוק לבער, דהא חלה עליה חובת בדיקה, כדאמרינן בסמוך דורשין בהלכות הפסח קודם [הפסח] ל' יום. אבל דעתו לחזור וכו', שמא יבא לאחר שבע שעות מיום ארבעה עשר, ותו לאו ברשותיה לבטוליה, וקא עבר משום בל יראה ובל ימצא. ואפילו תימא הא מצי לבטולי באור ארבעה עשר, איכא למימר דילמא לא מידכר דהא [אינו] עוסק בביעור, ואפילו יבטלנו שמא לא יהיה לו שהות לבער אותו מביתו לגמרי וישכח(נו) ויאכלנו.
<h2>דף ו:</h2>
(מאי טעמא) הבודק צריך שיבטל, כלומר הבודק בליל ארבעה עשר צריך לאחר שבדק היטב היטב שיבטל בפיו, ויאמר כל חמירא דברשותי דלא ידענא ליה השתא ולא חמיתיה השתא להוי חשיב כעפרא, כלומר שמבטלו מתורת אוכל לגמרי, ושוב לא נקרא חמץ, דהוי כמי שטח פניה בטיט, דאמרינן לקמן [מ"ה ע"ב] כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה וכו'. ויש מפרשים שהביטול הוא כמו שמפקירו לכל, ושוב (לא) נקרא חמץ של אחרים, ואמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מאי טעמא, כלומר כיון שבדק יפה יפה ולא מצא למה אתה מצריכו לבטל. ומשני שמא ימצא גלוסקא יפהפיה, כלומר שמא העכברים יגררו ממקום שהיה נסתר ונחבא שם, כגון בחורים העליונים והתחתונים שלא הצריכוהו חכמים לטרוח ולבדוק שם, וכשימצאנה יחשבנו בלבו לאכלו אם לא יבטלנו מתחלה, אבל עכשיו שבטלו אע"פ שימצאנו לא יחשבנו לאכלו, שהרי זוכר הוא שכבר בטלו מתורת אוכל, אע"פ שהוא כבר בדק יפה יפה, או לפירוש האחר שהפקירו וסילק זכותו ממנו, והילכך תיכף כשימצאנו יוציאנו מביתו אע"פ שהוא יפה, שאם לא בטלו בפיו איפשר שאם לא היתה יפהפיה שיוציאנו מביתו תיכף שימצאנה, אבל אם תהיה יפהפיה יש לחוש שמא לא יוציאנה משם ויעבור עליה מיד. וניבטלה כד משכחת לה, כלומר למה מקדים ומבטל על הספק, מוטב שיבטלנה בשעת מציאתו אותה, דכיון שהוא כל כך זריז במצוה שיבדוק בכל כחו היטב, וגם שומע אל תקנת רב יהודה שמצריך לבטלו בשעת בדיקה, כמו כן יהיה זריז לבטלו תיכף שימצאנה, ומשני דילמא משכח לה בתוך ימי הפסח, ובאותן הימים אינו ברשותו לבטלו ועובר עליה.
בור ברשות הרבים, שאינו יכול למחות לבני רשות הרבים שלא ידלו ממנו וישתמשו בו, ואפילו הכי לא הצריכה תורה לסתמו בעפר אלא לבעל הבית שחפרו שם תחלה, ואם לא עשה [כן] ונפל שמה שור או חמור חייב [ב]עליו לשלם. וחמץ משש שעות ולמעלה. שהוא אסור בהנאה, ואפ"ה נקרא חמצו ועובר עליו. [גליון, וכמו כן חמץ, אע"פ שאינו ברשותו, ותחשוב בדעתך כיון שאינו ברשותו אינו עובר עליו בבל יראה (כגון) [דהוי] של אחרים, וה"מ שביטלו קודם האיסור, אבל מאחר שלא ביטלו עשאה הכתוב כאלו היה ברשותו ועובר עליו].
<h2>דף ז.</h2>
וניבטלה בשית, כלומר בתחלת שעה ששית שאינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן, וס"ד השתא דיכול לבטלו באותה שעה ששית, שלא החמירו חכמים כל כך אע"פ שאסרוהו בהנאה באותה שעה ששית, אפילו הכי אכתי ברשותיה הוא ויכול לבטלו. ומשני אשכחן שנתנו והרחיקו דבריהם כשל תורה שהרי חיטי קורדנייתא [דקשין] ויבישין, אם נפל שם מים אינו נקרא חמץ גמור אלא נוקשה, ואפילו הכי אמרו חכמים להקל בקידושין ולא הצריכוה גט (הם), הכי נמי לחמץ גמור בשעות דרבנן דאין רשות בעלה בה כלל, ותו לא מצי מבטיל לה כלל (כ)[ד]דין ששית כשביעית ושמינית דמי.
בתלמיד היושב לפני רבו וכו', שאם לא היה שם רבו היה הולך לאפותה בתנור אבל עכשיו מפני אימת רבו אינו יכול הילכך שרינן ליה ואמרינן ליה שיבטלנו בטרם יבא לידי חימוץ.
<h2>דף ז:</h2>
והילכתא על ביעור חמץ, דעל ביעור נמי משמע להבא, כמו שמשמע בלבער, ואע"ג דבתפילין ובציצית מברכין בלמד ולא בעל, כגון להתעטף בציצית ולהניח תפילין, התם דמצוה תדירה היא, שאע"פ שלבש תפילין וציצית פעם אחת ביום והוצרך להפשיטן מיחייב ללבשן אחר כך, ולהכי מברך בה בלמד, ללמד שמוטל עליו לעשותה כמה פעמים ביום, וכן להדליק נר של חנוכה נמי, למאן דאמר [שבת כ"א ע"א] כבתה זקוק להדליק ניחא, אלא אפילו למאן דאמר אין זקוק להדליקה, כיון שצריך שיהא בה שמן [כ]שיעור שתהא דולקת והולכת משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, לכך צריך שיברך בלמד, [גליון, ואע"פ שאין דעתו שכבתה זקוק להדליקה, היה מודה שיתן בו שמן לקיים גוף המצוה עד שתכלה רגל מן השוק והרי לך שהוא תדיר] אבל בביעור חמץ דסגי ליה בחד זימנא מברכין בעל, דומיא דשחיטה ולולב. ובתקיעת שופר צריך עיון דמברכין בלמד.
בטבילת גר בלבד [רי"ף]. שהרי אע"פ שמל אינו גר עד שיטבול, וכל שכן בגיורת דלא איתעביד בה מידעם, ואיך (יגמור) [יאמר] אק"ב. צריכין טבילה [רי"ף]. קודם שיקראו קרית שמע.
<h2>דף ח.</h2>
[חורי הבית] העליונים, שאין יד [אדם] שולטת בו אלא בצער, וכמו כן התחתונים, תחתונים יותר מדאי דלא ניחא תשמישתן, ולעכברים נמי לא חיישינן שמא הכניסו שם חמץ ונשאר להם, דכיון דלא ניחא תשמישתיהו ואינו יודע בבירור שיש שם חמץ לא חיישינן שמא יביא סולם להורידו, וכן בגג היציע שהוא משופע ואין אדם יכול להשתמש בו ואינו עשוי אלא להקצות שם כלים שאין תשמישן תדיר, ויש מהן שהוא עשוי להגן מעפר וצרורות שלא יפלו על המטות ולא לדבר אחר. [גליון, וא"ת ואם יראה החמץ במקומות האלו אע"פ שאינו יכול לטלטל משם לאכלו אעפ"כ הא עבר בבל יראה שהוא רואהו. אית למימר דלא יהנה ממנו משום שביטלו ואחר שביטלו (הוי) [הרי] חשיב כעפרא].
ובמסתפק, דכשם שקובעין בארץ ישראל על היין, וכשאין מספיק להם מה שזמנו בתחלת ההיסבה, עומד השמש והולך לאוצר להביא, וחיישינן שהוליך ככרו ושכחו שם, וכמו כן קובעין בבבל על השכר וצריכין בדיקה.
הא דרברבי, אין צריך בדיקה, לפי שקודם ההיסב מונין האורחין, ולפי שיש שם אורחין חותכין להם חתיכות הראויות ללפת בהם, אבל בזוטרי אי אפשר לצמצם (לתפל) [ללפת] כל אחד ואחד מה שמספיק לו ללפת, וצריך השמש שישוב שם פעם שנייה ושלישית. וכן בי מלחי, בית המלח. בי קירי, [בית] השעוה, צריך בדיקה, לפי שעומד מתוך הסעודה להביא מלח וקירא.
<h2>דף ט.</h2>
ואין חוששין שמא גררה חולדה וכו'. אין חוששין אחר שבדק זוית, ובא לבדוק זו, שמא בתוך כך גררה חולדה חמץ ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק, ויצטרך להניח שומר, ואם לא שמר יצטרך לבדוק, שאם באת לחוש בכך, הרי גם מחצר לחצר יש לומר כן, אני בדקתי [קודם לחבירי, ולאחר בדיקתי] הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצרי, ואין לדבר סוף, ולא חצר דוקא אלא כל בתי החצר קרי חצר. ובגמרא דייק, טעמא דלא חזי. דאי חזי שהביאה שם חמץ לא אמרינן כולו אכלו ולא נשאר דבר, אלא חיישינן שמא הותירו כולו או רובו וצריך לבדוק, ואם לא מצא נאמר שודאי אכלו, ובביטול ראשון שביטל סגי ליה. ויש לומר שצריך שיבטל פעם אחרת שמא לא בדק יפה יפה, וזה החמץ לא נתבטל שהרי לקחו מציבורי הבית שלא נתבטלו, ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. [גליון, שהוא הלחם ששייר כדי להאכילו עד ד' שעות ולא היה צריך לבטלו ועכשיו צריך לבטלו (דהא) קודם שיכנס עליו שעה ששית [דאח"כ] (ד)לא יוכל לבטלו דהא אינו ברשותו].
<h2>דף י:</h2>
אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר, וכיון דבדיקת חמץ מדרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, תלינן בתינוק לומר שאכל הכל ולא שייר כי אם אלו הפירורין, אבל בעכבר שאין דרכו לפרר, היכי תלינן שאכלה, שאין דרכו להניח פירורין, אלא אוכל הפירורין ואחר כך חוזר וחותך יותר מעט מעט, אלא ש"מ שאלו הפירורין מככר אחד היו שנשארו לבני הבית, ואותו ככר שנטל העכבר עדיין הוא קיים, ושמא ימצאנו תוך הפסח.
ר' יהודה אומר בודקין וכו'. ומוקים לה בגמרא, דפליגי ר' יהודה ורבנן אי גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה אם יבדוק משש שעות ולמעלה, או לא, דר' יהודה סבר דוקא באלו שלש זמנים דלא אסירי מן התורה הוא דשריא ליה לבדוק אבל בשבע שעות או בח' שכבר עבר שעת הביעור דהיינו שעה ששית, אסרינן ליה לבדוק, גזירה דילמא אתי למיכל מינייהו. וחכמים אומרים וכו'. יבדוק תוך המועד, ומדלא קאמרי יבדוק בשעת הביעור כדקאמר ר' יהודה, וקאמרי תוך המועד, מכלל [ד]תוך המועד היינו חולו של מועד, ואם ימצאנו יוציאנו מביתו ויבערנו, ואם לא בדק בחולו של מועד יבדוק לאחר המועד, כלומר לאחר שיצא הפסח, ויבערנו וישרפנו כדי שלא יהנה ממנו, [ש]החמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, ולא גזרינן תוך המועד דילמא אתי למיכל מיניה, דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו (ולא) מיכל קאכיל ליה, ומה שמשייר בלילה לצרכו לאכול הלילה גם בבקר, יניחנו בצינעה במקום צנוע ושמור, כדי שלא תבוא חולדה ותטלנו, ויהא צריך בדיקה אחריו. ובגמרא [ט' ע"ב] פריך, הא אם לא הניחו במקום שמור חיישינן, והא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה וכו'. ומתרץ תני יניחנו בצינעה שלא תבא חולדה בפנינו ותטלנו ויהא צריך בדיקה אחריו.
<h2>דף יא:</h2>
ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש, דכולי האי לא טעו למימר על השביעית שהיא חמישית, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ושורפין בתחלת שש, ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא, גזור רבנן עליה דילמא טעי, וסבר על השביעית שהיא ששית, דבששית חמה בי קרנאתא קאי, באמצע הרקיע קרובה לנטות למערב, ואין עומדין עליה בבירור, וקרוב לטעות, [ש]בדבר שהוא עגול אין להבחין מזרח לגמרי ודרום לגמרי, אלא א"כ היה מרובע לגמרי. ר' יהודה אומר אוכלין כל ד', דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא, ויהבי דעתייהו, ולא טעו בין ד' לתחלת שעה שביעית. ותולין כל חמש, יכול ליהנות ממנו, אבל לא אוכל, דטעי וסבר על תחלת השביעית שהוא חמישית, ואע"ג דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, גזרינן משום יום המעונן, אבל בשעה רביעית אע"ג דיום המעונן הוא, זמן סעודה הוא, והלכה כר' יהודה. ושורפין בתחלת שש, כדאמרן שקרוב לטעות בהן, אבל בשעה שביעית מן התורה אסור דכתיב [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, ושחיטת הפסח משעה שביעית ולמעלה, דכתיב [דברים ט"ז תזבח] את הפסח בערב, מכי מתחיל שמשא למערב.
ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות וכו'. מתוך שהיו מרובות לחמי תודה בשלשה עשר בניסן, שכל מי שיש [לו] להביא תודה ברגל זה, מביאה בשלשה עשר, והן נפסלות בלינה לבקרו של ארבעה עשר, לפי שלא היו כהנים יכולין לאכלן מחמת רובן, ומשום הכי היו מקדימין להביא בשלשה עשר, לפי שלחמי תודה חלות, ועשר מהן חמץ, שנאמר [ויקרא ז'] על חלות לחם חמץ, והשלשים היו מצות, אבל משלשה ענינין הן, העשרה מהן חלות, והשניות רקיקין, והשלישיות רכיכין. וזמן אכילת תודה יום ולילה, ואם יביאם בארבעה עשר אין נאכלות אותן של חמץ אלא עד שש שעות, והיה מביאן לבית הפסול, שהיה מתמעט זמן אכילתו שקבעה לו תורה, ונמצא בא לידי נותר. וכולי עלמא בשלשה עשר מייתו לה, שעדיין יש בו זמן שנתנה תורה יום ולילה, ומתוך שהן מרובות אין להן אוכלין כל כך, ונפסלות בלינה בנותר, ומתוך שהיו פסולות היו מעמידין אותן שם לסימן על גב האיצטבא. ומקשינן בגמרא, וכי להצניען הוא צריך, שמונחות הן בבית, והלא למראה העין הן נתונות שם. ומתרץ תני על גב האיצטבא. ואיצטבא הוא מדריגות של אבן מדריגה על גבי מדריגה עד סמוך לשמי קורה, כל סביבות הבית שהיו יושבין שם בני ירושלם ועולי הרגל, והיה מחופה בגג מפני הגשמים, והיה הגג גבוה עד למאוד שנראה לכל בני ירושלם.
(רשב"ג) [רבן גמליאל] אומר חולין נאכלין כל ד', ולא יותר, לפי שלא הזהירתנו תורה עליהן בשמירתם להזהר מהפסדם. ותרומה שהזהירתנו תורה בשמירתה, לא מקדמינן לאסרה מאכילה עד תחלת שש, אבל מתחלת שש ואילך שורפין אפילו תרומה, כיון שחכמים אסרוה בהנאה. ובגמרא [ז' ע"א] מוכח [ש]אפילו המקדש אשה בשעה ששית בחמץ הפקיעו חכמים [אותן].
<h2>דף יב:</h2>
ארבע זמן סעודה לכל היא, והלב בקי בהם לפי שהלב חלוש ומתאוה לאכול באותו רגע שמנהגו לאכל כל הימים, ולא אתי למיטעי כל כך ארבע בשש ולא בשבע.
<h2>דף יג.</h2>
הלכה כר' יהודה דאית ליה שעה אחת, דאית ליה רשות להאכיל בהמתו ולית ליה רשות לאכול.
מבערין את הכל, כל מה שאינו צריך לו חוץ ממזון שתי סעודות לצורך ליל שבת ויומו עד ד' שעות. ולא משייר שלש סעודות, דרוב שלש סעודות ערבית שחרית ומנחה הם, ובערב הפסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה, ואע"פ שיש מנהגים שונים, דיש שאוכלים שתי סעודות של יום שבת בשחרית עצמו ומפסיקין אותן בברכת המזון, ליכא להו קושיא מיהא, דכי היכי שלא יאריך על שולחנו ויעבור הזמן התירו לו שלא יעשה אותו יום שלש סעודות. [גליון, אפילו שאם יכולים להפסיק בסעודה ולעשות ממנה שתי סעודות בברכות אפילו הכי לא יעשה].
<h2>דף יד.</h2>
רבי חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים וכו'. ובגמרא מוקים בולד ולד הטומאה, כגון שרץ לכלי וכלי למשקין ומשקין לבשר, וטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, והוא שלישי דרבנן, אבל אוכל (משקין) [מטמא] אוכל מן התורה, והעיד ר' חנינא שהכהנים היו שורפין זה שהיה שלישי מדרבנן עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא שני, ואע"פ שמוסיף לו טומאה על טומאתו, שמתחלה היה מדרבנן, וכשנוגע עתה בשעת השריפה לראשון [חוזר] להיות שני דאורייתא. ושמא תאמר הא הזהירנו תורה על שמירת קדשים מלטמא, ועכשיו אנו מוסיפין לו טומאה, אינה [קושיא] שלא חיישינן, כיון שלשריפה עומדת לא חששו אם מטמא אותן יותר ממה שהיה, ושלישי מדרבנן היה, דטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן, וחוזר שני דאורייתא, דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא.
אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו וכו', מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, לאו אמר ר' חנינא דשלישי דרבנן מותר לגרום לו טומאה מן התורה ויהי שני, אע"פ שהיה טהור מתחלה מן התורה, הכי נמי (מן) התרומה טהורה בשעה ששית שהיא אסורה מדרבנן, שרפי לה עם תרומה טמאה מן התורה, ואע"ג דאוכל מטמא אוכל מן התורה והויא שנייה מן התורה דמתחילה הויא טהורה לגמרי. אמר ליה ר' יוסי אינה היא, כלומר לא תוכל ללמוד מדברי ר' חנינא דלא דמי, דסבירא ליה דר' חנינא סגן הכהנים סבירא ליה דטומאת משקין לטומאת אחרים דאורייתא והוי שלישי מן התורה, וכששורפין בהדי בשר שנטמא באב הטומאה, מחזירו שני מן התורה, אבל בשעה ששית דליכא אסורא אלא מדרבנן, לא שרפינן לה עם הטומאה.
ר' אליעזר ור' יהושע וכו'. ומקשינן בגמרא ומאי ומודה, דהא לא איירי מתניתין בר' אליעזר ור' יהושע. ומתרץ הכי קאמר ליה ר' יוסי לר' מאיר, אפילו מדברי ר' אליעזר ור' יהושע דפליגי במתניתין בחבית שנולד בה ספק טומאה, ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע, ואפילו היתה מגולה יכסנה, דסבירא ליה שהזהירנו הרבה לשמור אפילו תרומה שנולד בה ספק טומאה, ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ואם היתה מכוסה יגלנה, דסבירא ליה דכיון שאינה בת אכילה לא קפדינן עלה, וקאמר ר' יוסי, אפילו לר' יהושע (דמיקל בה) דמיקל בתלויה וטמאה שמן התורה נזהר שלא יאכלנה כיון שנולד [לה] ספק, אבל בטהורה לגמרי אע"ג דאסירא מדרבנן דהיינו שעה ששית, לא מטמאה ליה לגמרי, אלא שורפין זו בעצמה וזו בעצמה, אלא על מה נחלקו, על התלויה ועל הטמאה, שלדברי ר' אליעזר שורפין זו בעצמה וזו בעצמה וכו', אבל בשעה שביעית לדברי הכל שורפין שתיהן כאחת, כיון דאסירא מדאורייתא כמאן דאית ליה טומאה מדאורייתא דמי, ואין חוששין בטומאתה.
הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק השמן של תרומה שנפסל בטבול יום. וטבול יום כיון שטבל קלישא ליה טומאתו, כיון שהוא מותר במעשר, וחזר להיות שני, והשמן שנגע בו הוי שלישי, והעיד ר' עקיבא שהיו הכהנים מדליקין אותו השמן בנר שניטמא בטמא מת. מת אבי אבות, והאיש שנגע בו אב הטומאה, וזה הנר נגע באיש שנגע במת. ומוקים לה בגמרא בנר של מתכת, וקיימא לך חרב הרי הוא כחלל, דכתיב [במדבר י"ט] בחלל חרב, שכל טומאה של מת שיגעו במתכות המתכות כמוהו, אם יגעו באבי אבות הרי הן אבי אבות, ואם יגעו באב הטומאה הרי הן אב הטומאה, וכיון שזה הנר של מתכת הוא ונגע באב הטומאה, הרי גם הוא אב הטומאה, והנוגע בו ראשון, הרי נמצא שזה השמן שהיה שלישי חזר להיות ראשון, נמצא שהוסיף ר' עקיבא על ר' חנינא סגן הכהנים, דלר' חנינא סגן [הכהנים], שלישי דרבנן מותר לעשותו שני מדאורייתא, אבל שלישי להחזירו ראשון לא קא שרי, ור' עקיבא שרי (דאורייתא) [שלישי] לעשותו ראשון דאורייתא. וקשיא הא דר' חנינא לר' עקיבא דסבירא ליה דטומאת משקין לטומאת אחרים דאורייתא הוי שלישי דאורייתא וכו', וכששורפו בראשון חוזר שני מן התורה, דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא, ואע"ג דקיי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, ואם כן זה השמן שנגע בטבול יום שהוא שני חוזר ראשון, וראשון דרבנן חוזר ראשון דאורייתא, וליכא תוספת כולי האי, תריץ הא אמרינן חוץ מטבול יום, כלומר שאין בו כח להחזיר משקין ראשונים אלא שלישים הם, ועתה חוזרין ראשונים.
<h2>דף כא.</h2>
ומותר בהנאתו. פריך בגמרא פשיטא דהא תנא מאכיל לבהמה ולחיה, ומשני דמיירי כגון שחרכו באור יפה קודם זמנו ונשתנה טעמו ומראיתו, וכיון שעשה כל כך מותר ליהנות ממנו אפילו תוך הפסח. ומסיק בו תנור וכירים [גליון, כשחל האיסור(א) לא חל עליו בעץ].
ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דיליף לה מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ שמצותו בשריפה ולא בדבר אחר. [גליון, דכתיב [שמות י"ב] והנותר ממנו וגו']. ורבנן לא ילפי, דחלב של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה, [א]לא מפרר פתיתין דקין מן הדקין ויפזרם לרוח או מטיל ככר שלם לים מקום שאין בידו יכולת לקחתו עוד.
כל שעה שמותר לאכול וכו'. מוקים לה בגמרא אליבא דרבן גמליאל דאמר חולין כל ד' ולא יותר, (ואין) [דאי] שורפין להו ליכא איסורא, (את כל) [אבל] התרומה שהזהירנו תורה בשמירתה לא מקדמינן לה כולי האי, ושרינן ליה לאכלם כל (חמץ) [חמש]. ושמא היה אומר דלרבן גמליאל דאמר חולין [כל ארבע] סבירא ליה דבשעה חמישית שרפינן להו שאסור ליהנות מהם כלל, קמ"ל מתניתין זו בכל שעה שמותר לאכל כהן בתרומתו רשאי ישראל להאכיל לבהמתו מחולין שלו אע"פ שאינו אוכל. מאכיל לבהמה ולחיה. לא תימא דוקא [בהמה] דאי משיירה לא מצנעה ויכול בעל הבית לבער הנשאר, אבל חיה שדרכה להצניע בחורין דילמא מצנעה [ואינו] יכול בעל הבית לבעוריה וליתסר להאכיל לחיה, קמ"ל מתניתין דשרי. ואי תנא חיה הוה אמינא דוקא [חיה] דאי משיירא הוה מצנע ליה במקום שאינו נמצא עוד, וליכא למיחש שמא ימצאנו תוך הפסח, וכיון שבטלו ליכא משום בל ימצא, אבל בהמה דאי משיירא לא מצנע ליה, ושמא בעל הבית לא יהיה זריז לשוב לראות אם נשתייר לו דבר אם לא, ושמא ימצאנו תוך הפסח, ואע"פ שבטלו יחזור ויחשבנו [גליון, ויעבור עליו קמ"ל מתניתין דאפילו בבהמה].
כל שעה שמותר לאכול. מתניתין דלא כרבי יהודה, דאי כר' יהודה הא איכא חמש, כלומר שעה חמישית שאינו אוכל ורשאי להאכילה. אלא רשב"ג היא, והכי קאמר, כל שעה שכהן אוכל בתרומתו מאכיל [ישראל] לבהמתו מחולין שלו, אע"פ שאינו רשאי לאכלם אלא עד ד' שעות.
ומוכרו לנכרי, דשמא תאמר כיון שהזהירנו הקב"ה לבער חמץ נאמר שצונו להשביתו מכל העולם, שלא ימצא חמץ שהיה של ישראל בכל העולם משש שעות ולמעלה, קמ"ל דמותר למכרו לנכרי אע"פ שלא יאכלנו אלא לאחר הפסח, דלא הזהירנו אלא שלא יהא של ישראל תוך הפסח.
<h2>דף כא:</h2>
שחרכו קודם זמנו באור, ונשתנה טעמו ומראיתו.
עבר זמנו אסור בהנאתו. מפרש בגמרא דאפילו שעה ששית דליכא איסורא אלא מדרבנן, כל כך החמירו באיסור שאפילו קדש בו את האשה דאיכא איסור(א) חמור(ה) דאורייתא אין חוששין לקידושיו כלל.
ולא יסיק בו תנור וכירים. מוקים לה בגמרא אפילו לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, אסיר ליה להסיק בו תנור וכירים שלו בשעה ששית, דאסור ליהנות ממנו כלל אפילו כדרך ביעורו שמקיים בו מצות ביעור, אבל לרבנן לא איצטריך דכיון דסבירא להו לרבנן דיכול לבערו במפרר וזורה לרוח או להטילו שלם לים, ואיהו קא מסיק ביה תנור וכירים, נמצא ודאי דלהנאה קא מיכוין.
שנאמר ולא יאכל חמץ, הוה ליה למימר לא יאכל בחלם, כדכתיב לא תאכלו כל נבלה, אלא מדקאמר יאכל בצרי תחת היוד, משמע לא יהא בו היתר אכילה אפילו הנאה אחרת.
<h2>דף כה.</h2>
בכל מתרפאין במקום סכנה, בכל איסורי הנאה, דהא כתיב [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם.
<h2>דף כה:</h2>
וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה, כלומר למה הוצרך (משה) להביא ראיה לדבריו, כיון שאמר ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, אלא הרי זה נראה לעין שבא רוצח ללמד על נערה המאורסה, ואינו כן אלא שהוא למד מנערה המאורסה, מה נערה כו' דכתיב ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע יכול להצילה בנפשו של אונס, וראיה של רוצח שהביא (משה) לא להקל על נערה, אלא להחמיר עליה לומר לך, דמה רוצח יהרג ולא יעבור לרצוח נפש, שאם יאמר רשע אחד לראובן, אם לא תהרוג איש פלוני אויבי שהוא שכינך אהרוג אותך, יחויב ראובן (להמסיר) [למסור] נפשו ביד זה הרשע להריגה, משיציל דמו בדם זה האיש שנצטוה עליו להרגו, וכדאמרינן דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כלומר מפני מה אתה רוצה לרצחו משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, כלומר חלל עליו מצוה זו כדי שתשמור מצות רבות, לפיכך אתה רוצה להרגו, וזה אינו כלום, דמי יודע שהדם שלך צלול וזך יותר מדם של חבירך, כלומר שתחיה שנים רבות ממנו, שמא הוא יחיה יותר ממך ויעשה לשם מצוות רבות ממך, דלא דמי רציחת נפש לחילול שבת שהתיר לבשל לחולה שיש בו סכנה, לפי ששם אין שם אלא חילול יום אחד, וזה החולה אם יתרפא ישמור שבתות הרבה, אבל ברציחה חילולין רבים כימי האדם על הארץ נעשו שם. [גליון, וי"מ מאי חזית וכו', כלומר איך אתה יודע אם תלך להרגו שאתה תהרוג אותו תחלה אולי דמו יותר אדום ממך והוא יהרוג אותך תחלה].
בגוהרקי דערלה, בוסר של זיתים קטנים, והיה מושח בו בתו והוא אסור בהנאה. מידי דרך הנאתן קא עבידנא, דדרך הנאתן הוא לאחר שיתבשלו ויוצא שמנו בבית הבד, אבל אנא קא עבידנא בעוד שהפסולת מעורב עם השמן שבהן. ויש לפרש דדרך הנאתו הוא להדליק ממנו את הנר, אבל לרפואה אינו עשוי לכך, כדאמרינן בגמרא שאם מניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור, דדרך הנאתו הוא להדליק ולמשוח בו עורות, ולא לרפואה הוא עשוי.
הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, שמקטירין לע"ז, לא איפשר וקא מכוין כולי עלמא לא פליגי, ואפילו ר' (ישמעאל) [שמעון] לא פליג דודאי אסיר, אע"ג דלא איפשר ליה לעבור למקום חפצו בדרך אחרת אלא בדרך זו, כיון דקא מיכוין ליהנות מן הריח. [לא אפשר ולא מיכוין] לא פליג אפילו ר' יהודה דשרי, כיון דלא איפשר ליה בדרך אחרת דאנוס הוא, אע"ג דסבירא ליה לר' יהודה דשאין מתכוין כמתכוין, אבל הכא דלא איפשר לא קאמר. כי פליגי דלא איפשר וקא מיכוין. אביי אמר מותר, (אפילו) לר' יהודה כיון דלא אפשר, דהא שאין מתכוין [כמתכוין] דמי ואפילו הכי לא איפשר ולא קא מיכוין שרי, הכי נמי שרי [ב]דלא איפשר אע"ג (דלא) [דקא] מיכוין. ורבא אמר אסור אפילו לר' שמעון, כיון דקא מיכוין ליהנות משום איסור, ולקי אם התרו בו.
<h2>דף כו:</h2>
חדש יותץ, דלא סגי ליה ביוצן, לפי שהאיסור עשאו כלי, ובכל היסקות שיעשו בו לעולם ניכר בו תועלת האיסור. ישן יוצן, ואחר כך יסיקו מעצי היתר, נמצא שלא נהנה כלל מעצי איסור, דהא כלי הוה לפני האיסור.
אפה בו את הפת, ר' אומר הפת אסורה ולא משום דסבירא ליה דזה וזה גורם אסור, דהכא איכא חד גורם דהיתרא דהיינו התנור שהוא של היתר, אלא משום הכי קא אסר, משום דיש שבח עצים של איסור בפת, דמיירי בשאבוקה כנגדו, שכל שעה שהפת בתנור היה דולק האור כנגדו ואופהו, שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין. ורבנן שרו אפילו באבוקה כנגדו, (דלדידיה) [ולדידהו] לא משכחת עצי איסור אלא שרשיפא, שהוא כסא שאסור לישב עליו אם הוא מעצי איסור, לפי שהאיסור כל עת ועת בעין, אבל עצי איסורא שכלין והולכין לא אסרינן בדיעבד מה שנאפה לאור שלהבת שלהן, כל שכן בגחלתן, דכבר כלו להן, אבל לכתחלה אסרינן להו אליבא דדברי הכל, מדקתני יוצן. בשלה על גבי גחלים, ואפילו לוחשות, הפת מותרת, דלא אמרינן (אליבא) יש שבח עצים בפת, אלא בשאבוקה כנגדו.
<h2>דף כז.</h2>
הילכך קערות וכו', שבשלן בעצי ערלה באבוקה כנגדו אסור, בקערות וכוסות וצלוחיות, דלגמרי נעשו כלי בזה האיסור, ואין צריכין עוד לעצים אחרים, דהא תשמישתן בצונן, וקדירה נמי דתשמישתה על ידי האור. ושמא תאמר הלא אין יכולין לבשל בה דבר אלא ע"י עצים אחרים, נמצא דזה וזה גורם הוא. אפילו הכי אסירא דהא מקבלא בישולא מקמי דנייתו עצים דהיתרא, כלומר שקודם שישפתו אותה על הכירה הרי משימין בה מים ובשר וירקות ומקבלות אותם, דאינה נפרדת ונשברת, נמצא שהאיסור כולו גורם הוא ואין שם גורם אחר, כי פליגי בתנור דאי אפשר להשתמש בו אלא בהדי עצים דהיתרא, והוי זה וזה גורם.
[שמואל איפכא תני] ומשום דסבר שמואל דאע"ג דבעלמא אמרינן הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו, ובהא סבירא ליה לשמואל דהלכה כר' אע"ג דפליג בהדי רבנן, ומשום הכי הפכה איסור ר' לרבנן, והיתר רבנן לר', כי היכי שלא תצא זו מן הכלל וילמדו מזו לאחרת ויצא משם חורבה.
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וכו'. ומוקים בגמרא מאי שנאמר שמביא בסיפא ארישא [קאי], והכי קאמר מאי טעמא של נכרי מותר, משום שנאמר לא יראה לך חמץ, ודרשינן שלך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וכי היכי דמקילינן של גוי לענין הנאה, קא מקילינן לענין אכילה דילפינן שאור דאכילה משאור (דהנאה) [דראיה], ומן הדין אפילו תוך הפסח מותר בהנאה וגם באכילה, אלא דלא איפשר, דכיון דאגבהיה קנייה והוי של ישראל, והוי מותר בהנאה היכא דלא אגבהיה, כגון שהנכרי עצמו יסיק לו את התנור, ומאי דנקט אחר הפסח, דבעי למיתני ושל ישראל אסור בהנאה.
<h2>דף ל.</h2>
חמץ בזמנו בין במינו, כגון שנפל לתבשיל של מצה פת חמץ בקדירה, בין שלא במינו, כגון ירקות ובשר אסור. ומדלא קא יהיב שיעורא, ש"מ במשהו כרב [לשון רי"ף]. דגזר שלא במינו אטו מינו. ושלא בזמנו לאחר הפסח מותר כר' שמעון, דמן הדין הוא מותר, אלא משום קנסא קא אסר, וכי קניס בדאיתיה בעיניה, אבל על ידי תערובת, כי הכא דנפל לתוך תבשיל ואינו ניכר, לא קניס, אע"ג דעבר עליה.
ישברו, דאי משהי להו לאחר זמנן דלמא עביד במינן, ורב לטעמיה דאמר במשהו ושמואל אמר אל ישברו, דסבירא ליה כר' שמעון, דלא קניס אלא בדבר שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, דהיינו חמץ גמור, אבל על מה שנבלע בקדירות אין אדם עובר עליו כלל [ו]כלל, לפיכך עבדינן בהו לכתחלה אפילו במינן.
אין לשין את העיסה בחלב דילמא אתי למיכליה בהדי בשר.
[רי"ף] ועבדינן כעין תורא, כעין השור, ומתוך שהן משונין משאר לחם יהא ניכר.
<h2>דף ל:</h2>
אין טשין את התנור באליה. כמו טחין. ואם (לבשל) [טש] הפת כולה אסורה, אפילו עם הבשר, דילמא אתי למיכליה בכותח, ואפילו במלח לבדה אסורה, שמא נטעה בדבר.
בוכיא, כלי שעושין מרעפים, שקורין טיבליש. ואופין בו והאש מבוערת מתחתיו ובלע לחמץ, ואינו נשרף בהיסק מועט שעושין תחתיו, לפיכך צריך שימלאנו מלמעלה גחלים והם שורפין כל מה שבלע.
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים [לשון רי"ף], נקוט האי כללא בידך, דכל אותן שמצריך טבילה בארבעים סאה, מיירי בכלי מתכות האמורין בפרשת מדין, ואפילו יהיו חדשים, ואם הם ישנים צריכין הגעלה בחמין וטבילה בארבעים סאה, ואם כלי עץ הם והם ישנים וצריכין הגעלה, אין צריכין טבילה כלל, לא בישנים ולא בחדשים, דכלי מתכות אמורין בפרשה ולא כלי עץ ולא כלי חרס. וכלי חרס חדשים לא צריכי מידי, וישנים לא סגי במידי, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. אהדר ליה לישא אפומיה [לשון רי"ף], כדי שיוכל למלא הכלי לגמרי, וכשירתיח ויגבהו המים מפני הרתיחה כדי שיגעו כל סביבות הכלי בעביו, ולא ישפכו מצד אחד של כלי ולא מכל סביביו, ולכך עבד ליה גדנפא סביבו. מאן חכים למעבד הכי [לשון רי"ף], כלומר שהצריך הגעלה לעובי דפני הכלי, אלא רב עוקבא דגברא רבה הוא, דקסבר כבולעו כך פולטו [לשון רי"ף], כענין שבלעו שפתי הכלי מן האיסור שבלעו על ידי ניצוצות שניתזו מן הרתיחות שם, כך צריך בשעת פליטתה שיתיזו שם ניצוצות מן הרותחין להפליטם, ושמא בפעם אחת לא יהיו שם ניצוצות, לפיכך הוצרך שם גדנפא, ואע"פ שבשעת בליעתה לא בלעה בגדפנא, לא דמי דהתם לפי שפעמים רבות נתבשל בה האיסור אי אפשר שפעם אחת לא עלתה רתיחה ובלעו דפני הכלי מכל סביביו, אבל בזה ההכשר שאינו אלא פעם אחת, שמא לא תעלה הרתיחה בכל סביביו, לכך הוצרך לגדנפא, ובפסח דלא איפשר למעבד בלישא [עביד לה] גדנפא דטינא. ויש מבני אדם שמלבנין רעפים ואבנים באש, ובעוד שהכלי מלא מרתיח היטב, הם משליכין לתוכו האבנים והרעפים, ושופכים המים מכל סביביו, וטוב הוא אם ישפכו מכל סביביו, אבל צריך עיון ודקדוק גדול כי שמא לא ישפכו כי אם מצד אחד או שנים. ובפסח אחר הגעלה לא צריך טבילה דארבעים סאה, דילפינן מהגעלת קדשים, שלא הוצרך כי אם מורק ושוטף במים, ומורק הוא במים רותחין, ושוטף הוא בצונן שמשליך עליו אחר ההגעלה [וטבילה דמצרכינן בכלי גויים אחר הגעלה] אינה להכשיר איסור שבלע בכלי, אלא מחמת שהיה מגוי מתחלה. תדע כשהן חדשים נמי מצריכין טבילה בארבעים סאה. ואע"ג דאמרינן כלי מתכות אמורין בפרשה וממעטין כלי עץ מטבילת ארבעים סאה, לא איפשר לן למעטינהו נמי מהגעלה, כיון דאשכחן כי האי גונא גבי קדשים.
ובכלי ראשון, דכבולעו כך פולטו, מה בולעו בכלי ראשון, שאדם חותך בהן הבשר בעוד שהיא בקדירה, ופעמים בתבשיל של חמץ, כך לא יפלוט אלא בכלי ראשון, לפי שנבלע בו הרבה בכלי ראשון, עץ פארור שמגיסין בו הקדירה, כבולעו כך פולטו בכלי ראשון.
מאני דקוניא תחלתן של חרס וחופין אותו (בלא אוד) [באבר] ירוקי לא תבעי לך דודאי בלעי, משום דמצריף, כלומר שמשימין בו צריף שקורין אלומי, והוא מצריכו לבלוע הרבה. והיכא דאית בהו קרטופני, נקב קטן באמצעיתו, אך אינו נקב מפולש, דודאי אסור, שבמקום אותו נקב שאין בו אבר נבלע בו האיסור. כי תבעי לך דשייעי, שאין בו נקב כלל, אלא שהוא חלק לגמרי. ומ[ד]ייתי, שפולטין המשקה מדפניו החיצונים כששופכים לתוכו דבר חם.
זה תשמישו בחמין, בפסח, וזה של יין נסך, תשמישו בצונן, ואינו בולעו, לפי שהאבר שהוא מכוסה בו מונעו, ומיירי בשאין בו קרטופני אלא שהוא חלק מאד. ודקא מקשינן הכא מדמרימר, (ד)משמע דהלכתא כוותיה.
מותר להשתמש בהן. ואם תאמר אמאי לא בחמין דהא לא אישתמיש בהו חמץ אלא בצונן, כדשרינן לעניין יין נסך מפני שתשמישו בצונן. הא לא קשיא דאע"פ שתשמישו בצונן ודאי כלי חרס בולעין אפילו בצונן, והא חזינן להו דמדייתי אפילו בצונן ומדמ[ד]ייתי ודאי בלעי, ולגבי יין נסך נמי מצרכינן להו למלאתן שלשה ימים, ומערן מעת לעת, או לשנים עשר חדש, ואי שרית להשתמש בהו בחמין פלטי מן האיסור בהיתר, אבל לענין יין נסך דשרינן לעיל משום דתשמישתן בצונן, התם מיירי שמכוסין באבר, וכלי מתכות בצונן ליכא בהו שום ספיקא דשרו דלא בלעי מצונן, וכלי עץ בצונן נמי לא בלעי.
בית שאור, כלי חרס שהאשה שורה וממחה את השאור בו ונותנ[ת]ו בעיסה, ופעמים שהוא שם כל הלילה וקולט הכלי מן השאור, ואפילו ישתמש בו מים בצונן יטעמו המים מטעם השאור. ובית חרוסת, כלי שנותנין בו חמץ, וכל דבר שיש בו קיוהא, ורגילין לתת בו קמח, ועשוי לטבול בו כל ימות השנה, והקמח מתחמץ בו, ומשמע שמים קצת יש בו, דהא קיימא לן [ל"ה ע"ב] דמי פירות אין מחמיצין, ומחמת הקיוהא הכלי קולט טעם החמץ, ופולטין הטעם [לתוך] המים שישתמשו בו. אגני, עריבות שלשין בו חמץ, ובני מחוזא רגילין שלשין בכל יום ויום עם שאור, ומרוב התשמיש בולעין העריבות מטעם השאור, שמחמיצין בו העיסה. ויש ספרים שכתוב בהן ומשהו בהו חמירא, כלומר שמשהין שם בעריבות העיסה עד שמתחמצת, ולא צריך כיון שלשין העיסה עם מחמצת, ותדיר בולע העיסה טעם השאור ופולטו בהתר. ואם תאמר תיפוק לי[ה] שהמים שלשין בו העיסה הן חמין. ויש לומר לא מיקרי בעבור זה תשמישו בחמין, שכיון שנופלין המים לתוך הקמח (הם) מצטננים המים.
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו מראש חדש ניסן, ומשום דקיימא לן [נכרי] מישראל לא קני, מוקים לה בגמרא שהרהינו אצל הגוי והעמידו בידו והחליטו לו מעכשיו, שאם יגיע עצרת ולא פדיתיו יהיה שלך מעכשיו, דהיינו שעת ההלואה שהיתה בראש חדש ניסן, ומשום הכי מותר בהנאה, אע"ג דהיה יכול לפדותו בנתים, דאיגלי מלתא למפרע דשל גוי הוה משעת ההלואה, וישראל שהלוה עליו לא עבר כלום דלא היה [לו] בו שום זכות. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, בענין זה שכתבנו, אסור בהנאה, דאיגלי מלתא למפרע דמשעת ההלואה של ישראל הוה, לפיכך אסור בהנאה, דישראל עבר עליו משום בל יראה ובל ימצא.
<h2>דף לא:</h2>
חמץ שנפלה עליו מפולת, בשלשה עשר, הרי הוא כמבוער, ומפרש בגמרא ובלבד שבטלו, ואם לא בטלו היה עובר עליו משום בל יטמין, דכתיב לא ימצא. רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו ג' טפחים, אין צריך לפנות העפר מעליו, אבל בפחות צריך לבערו, דשמא הכלב יכול להריח ריח הלחם ויגלנו, ושמא יחשבנו בעל הבית בפסח ויאכלנו, או לאכל אותו אחר הפסח ויעבור עליו בבל יראה.
האוכל תרומת חמץ, כלומר שהפרישה קודם שהחמיצה, דחל עליה שם תרומה, שאם היה חמץ קודם שהפרישה לא הוה חל עליה שום קדושה כלל, דכתיב [דברים י"ח] תתן לו, הראוי לו, וזה אינו ראוי לא לו ולא לאורו, דהא חמץ בפסח [אסור בהנאה]. מוסיף חומש, ואפילו יהיה מזיד שהוא יודע שחמץ הוא דאיכא כרת, אפילו הכי משלם קרן וחומש, דסבירא לן כרבנן דכרת ומשלם הוא, ואע"פ שחמץ בפסח אסור בהנאה, אפילו הכי משלם, דהא אוכל בתרומה בשוגג אינו רשאי לשלם דמים אלא פירות מדה במדה וחומש יותר, דכתיב [ויקרא כ"ב] ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש, דהיינו פירות, ואותן הפירות של תשלומין חל עלייהו איסור תרומה ואסור לזרים, וכיון דמשלם כל השנה פירות הכא נמי כיון שהוא שוגג ישלם פירות, ויכול ליהנות מהן הכהן אפילו תוך הפסח, ודוקא בתרומת חמץ הוא דמשלם, אבל בשאר חמץ לא ישלם כלום, דלפי דמים משלם, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא. במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. פירוש אם הוא מזיד שיודע שתרומה הוא, אפילו יהיה שוגג מחמץ דליכא כרת, פטור הוא מן התשלומין כלל, חומש לא [מיבעיא] דהא מזיד פטור מחומש, אלא אפילו מקרן פטור, דכיון דאכלו במזיד גזלן מיקרי, וכל הגזלנין משלמין דמים כשעת הגזילה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא כלל לא לאכילה ולא להסקה (ב)[כ]עצים.
<h2>דף לה.</h2>
ובמעשר ראשון, שהוא ללוים, וניטלה ממנו תרומתו, תרומת מעשר שהוא לכהן, והוא נקרא מעשר מן המעשר ופריך בגמרא פשיטא, למאי איצטריך לאשמועינן, ומשני כשהקדימו הלוי לישראל ולקח ממנו מעשר ראשון בעוד שהן שבלים קודם מירוח, דמן התורה תרומה קודמת למעשר, דראשית קרייה רחמנא, ונותן לכהן אחד מן החמשים, ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי, ועכשיו הערים הלוי וקדמו כדי שלא יחסרנו הכהן אחד מחמשים, ותרומת מעשר הרים ממנו הלוי כדינו, אבל תרומה גדולה הראשונה לא הרים ממנו, ואשמועינן מתניתין דמותר כר' אבהו אמר ריש לקיש, דמוכח מהכא דכתיב [במדבר י"ח] והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר, כיון שעדיין לא נמרח כשעישרו הישראל, לא חל חובת תרומה עליהם, דכתיב ראשית דגנך.
יוצאין בדמאי, תבואה שנלקחה מעם הארץ והיא נקראת דמאי, ספק עישרה ספק לא עישרה, וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק, ואם אכל מצה ממנו ולא הפריש מעשר ממנה יצא, דאזלינן בתר רובה ורוב עמי הארץ מעשרין הן. [גליון, דאע"ג דאמרינן ספיקות דאורייתא לחומרא היינו היכא דלא ידעינן אם הוציאו ממנו מעשר, אבל הכא כאלו יודע בודאי שהוציאו ממנו מעשר (דמאי) דרוב עמי הארץ מעשרין הן [ו]הוא אחד מהמעשרין].
ובמעשר שני והקדש שנפדו. ומוקים לה בגמרא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו, ובהקדש כתיב ויסף חמישת כסף ערכך עליו, וקמ"ל מתניתין דחומש לא מעכב, ולא מיקרי מצוה הבאה בעבירה.
וכהנים בחלה ובתרומה. ופריך בגמרא פשיטא (ומשהו כמוהו) [ומשני] מהו דתימא מצה הראוייה לכל אדם בעינן, בין לכהן בין לישראל, קמ"ל מתניתין דלא בעינן, דהא כתיב מצות מצות הרבה בתורה, ומרבה כל מצה.
אבל לא בטבל, ואפילו בטבל טבול [מ]דרבנן, כגון עציץ שאינו נקוב דלא מיחייב מדאורייתא אלא מדרבנן, אפילו הכי לא יצא דמצוה הבאה בעבירה היא, וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, במי שאין איסורו אלא משום בל תאכל חמץ יצא זה שיש בו איסור [אחר] שהוא טבל.
ולא במעשר ראשון וכו', שהקדימו בכרי, וכיון שנמרח נתחייב בתרומה גדולה, והוא הקדימו ולא נטלה, אע"פ שהרים ממנו מעשר מן המעשר טבל מיקרי, משום אותו אחד מחמשים שנותר בו ולא נטלו, והאי לא ניטלה תרומתו מתרומה גדולה קאמר, דהוי חזיא לאפרושי מינה.
ולא במעשר שני וכו' שנפדו, ולא נפדו כהלכתן, מעשר שני שנפדו על אסימון, והוא דבר שאין עליו צורה, דכתיב וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה. הקדש נמי, שחללו על גבי קרקע, וכתיב ונתן הכסף וקם לו.
חלות תודה ורקיקי מצות נזיר, בתודה (ש)יש בה שלשת מינין ממצה, לבד מעשרה חלות של חמץ, והם שלשים של מצה, עשר חלות, ועשר רכיכין, ועשר רקיקין, והביא חצי לוג שמן וחוצהו, דהיינו רביעית, ונותנו לעשר חלות ועשר רכיכין, וחציו אחר דהיינו רביעית נותנו לעשר רקיקין, ופשיטא לן דברקיק דתודה לא נפיק דהא יש בו רביעית שמן ומיקרי מצה עשירה, אבל בחלות תודה דלית בהו אלא רביעית לוג לא מיקרי מצה עשירה, דנזיר יש בו שני מינין לבד, חלות ורקיקין, ואין בו רכיכין, ומביא רביעית שמן לבדו ונותנו בין החלות ובין הרקיקין, ובמעט שמן כזה לעשרים חלות לא מיקרי מצה עשירה, להכי נקט בנזיר רקיקין מה שאין כן בתודה כדפרישית, והוא הדין דליתני בנזיר חלות כמו כן, אלא משום דמוסיף בנזיר רקיקין דלא מיתני בתודה נקט חלות, והאי דלא נקט רכיכין בתודה משום דליתנהו כלל בנזיר. עשאן לעצמו, שהנחתום עצמו (מקריב) [מחויב] בתודה, אם ימלך עליהן שיצא מהן משום מצה של פסח, אין יוצא בהן אפילו לא יהיה נשחט עליהן הזבח, דאכתי לא קדשי ולא מיפסלי בלינה, ויכול לאכלה כל שבעת ימי הפסח, כדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות, דהיינו מצה הנאכלת לשבעה, [אפילו] הכי אינו יוצא בהן דבעינן מצה שתהיה משומרת לשום מצות מצה ולא לשום זבח, דכתיב ושמרתם את המצות. למכור בשוק, ואם עשאן הנחתום למכרן לצרכי תודה, יוצא בהן, דסבירא ליה שמא לא אמצא צרכי תודה ונזירות לקנותן, לפיכך הוא מתנה עליהן שאם לא ימצא שיצא בהן ידי מצה, או ימכרם למי שאין לו מצה, ועביד להו שימור לשום מצות מצה.
אלו דברים שאדם יוצא בהן וכו'. בהני אין אבל באורז ודוחן לא, דכתיב [דברים ט"ז] לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, משמע מאותן דברים הבאין לידי חימוץ כשאדם מניחו הרבה מלאפות אותו, באותן דברים עצמן אדם יוצא ידי מצה, דהיינו חטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון, שנפסלין לאכול לגמרי. כוסמין, בלעז אשפלתא. שיבולת שועל, אוינה בלעז, ונקראת כן לפי ששיבולת שלה עשוי כזנב שועל. שיפון, שיגלי.
עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, בלא מים כלל, אין חייבין על חימוצה כרת, ולאו דוקא נקט כרת, דהא אפי' איסורא כלל ליכא כדאמרינן לקמן [ל"ט ב'] גבי ותיקא דשרי, ומפרש בגמרא דהוא נעשה במשחא ומילחא וכן בסמוך לו דשרי לחרוכי שבלי דאבושנא לכתחלה דמי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף לו.</h2>
תניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, אפילו בלא מים, דהשתא ליכא למיחש לחמוץ, אפילו הכי אסור משום דהוי מצה עשירה, ואפילו ביום טוב שני ושלישי, דכתיב [דברים ט"ז] שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני, כלומר כל שבעת ימים אסור לאכול לחם עשיר, אפילו בשאר אכילות, דלאו מצות מצוה הם. ואם לש ויהיה מעורב בהם מים, מפרש בגמרא תישרף מיד, לפי שהשמן והדבש ממהרין אותו להחמיץ, כיון שיש שם מים שגורמין החמוץ, ואין זריז בעולם שיוכל לאפותו קודם שיתחמץ, דבעוד שהוא מתעסק בו הוא מתחמץ. וחכמים אומרים תאפה מיד נהי דאסור ללוש בהם לכתחלה עם המים, אבל אי עבד יהיה זריז באפייתו ומותרת לאכילה.
ואמר ר' עקיבא שבתי הייתי, שביתתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע וכו', והיה ביום שני, ולשתי להם ביין ושמן ודבש כל שבעה.
ואע"פ שאין לשין בו לתנא קמא כל שבעה, מקטפין בו לפי שמעט הוא ולא מיקרי בכך לחם עשיר.
וחכמים אומרים את שלשין בו וכו', הני חכמים כתנא קמא סבירא להו, דלחם עשיר מיקרי, ואסרי אף קטוף בשמן. נמצא דר' עקיבא פליג בהדי רבים, דקא שרי ביום שני בשמן בלא מים, דתנא קמא כרבנן בתראי אסר אפילו ביום שני, אבל רבן גמליאל ורבנן דבהדיה לא פליגי, אלא [היכא] דלש בשמן ומים ומשום חמוץ פליגי, ולכך פסק רב אלפאסי כר' עקיבא, משום דר' יהושע בן לוי דהוא אמורא קאי כוותיה, הא אי לא הוה סיוע דר' יהושע בן לוי, לא הוה הלכתא כר' עקיבא אלא כרבנן דפליגי עליה. ואית דמפרשי כולה האי מלתא דאין לשין את העיסה, מיירי במים ושמן מעורבין, ופליגי משום חמוץ ולא משום לחם עוני. [ו]יש לתמוה תמיהא גדולה, היאך הביא הרב אלפאסי ז"ל סיוע ממלתיה דר' יהושע בן לוי למלתיה דר' עקיבא, דהא לא דמו להדדי, דהא דר' עקיבא מיירי משום דמים ושמן מעורבין, ואפילו הכי לא אסר, ואיפשר לומר דר' יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן דפליגי אדר' עקיבא דאסרי משום חמוץ, ור' יהושע בן לוי דהוה מתיר ביום שני ללוש בשמן ודבש לבדם בלא תערובת מים, דליכא משום חמוץ אלא משום מצה עשירה, ורבנן נמי איפשר דסבירא [להו] כוותיה להתיר שמן ודבש לבדם בלא מים ביום שני כיון דליכא משום חמוץ.
[רי"ף] ועבדינן כעין תורא, כעין השור, ומתוך שהן משונין משאר לחם יהא ניכר.
<h2>דף לו:</h2>
[ת"ר לחם עוני] פרט לחלוט ואשישה, חלוט הוא שאינו נאפה בתנור אלא באלפס, ואשישה הוא לחם הנילוש בשמן ודבש, ומלחם ממעטינן חלוט, שאין לחם אלא האפוי בתנור, ומעוני ממעטינן אשישה, [גליון, שהוא לחם נילוש בשמן ודבש, והוי מצה עשירה ואינו בכלל לחם עוני]. ובהאי פירושא מיתרצא הא דאמרינן ביבמות [מ' ע"א] [דחלוט] נמי מצה (בו) [הוא] ויוצא בו, דההוא מיירי באלפס שהרתיח ולבסוף הדביק, דהוי כעין תנור, והכא דאסור מיירי כשהדביק ולבסוף הרתיח. ולר' יוחנן דלא שרי כדלקמן, יש לתרץ דההוא ביבמות דשרי מיירי שחזר ואפאו בתנור, והכא מיירי כשנאפה לגמרי בחליטת הרותחין שחלטו בהן.
<h2>דף לז.</h2>
אין אופין פת מרובה, משום טירחא יתירא שלא לצורך יום טוב, שהרי ישארו לו שנים או שלשה ככרות למוצאי יום טוב. ובית הלל מתירין, כדמפרש טעמייהו במסכת יום טוב [ביצה י"ז ע"א] מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא. והני מילי בשאר ימים טובים, דליכא משום חמוץ, שרי לאשה אחת שתחזור ללוש יותר אחר שלשה פעם ראשונה, כדי שיהא התנור מלא, אי נמי בפעם אחת שיעור [שתהיה] (ש)יודעת שיהיה התנור מלא, אבל בפסח דאיכא איסור חמץ, לא שרי לאשה [אחת] ללוש שתי פעמים קודם שתאפה הראשונה כדי שיהא התנור מלא, ולא ללוש אפילו בפעם אחת הרבה כדי שיהא התנור מלא, אלא שיעור חמשת רביעים קמח ועוד, דהיינו חמשה לוגין כשיעור, שהן ששת לוגין ירושלמיות, ושבע לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות [ועוד], והאי ועוד, מעט מזער הוא, ואין לו שיעור, אלא בא לומר שיהיו שוחקין ולא מצומצמין. וקודם שתתחיל ללוש עוד, צריכה שיהיו כל [לחמי] זה השיעור שלשה שתכניסם בתנור כדי שלא יבואו לידי חימוץ, וכיון שכך היא צריכה לעשות, אסור לאשה ללוש פעם אחרת כדי שיהא התנור מלא, שהרי קודם שתסיים היא מללוש ולערוך העיסה כבר נאפה הפת הראשון, ושוב לא ישביח הפת הראשון עוד בהכנסת זה השני, אלא יפגום אותו הרבה, והיינו דכתב זה הרב אלפאסי ז"ל בכאן אסור ללוש [ולמיפא] ולא אמר למילש לבדו, שבא למעט דלא אמרן האי טעמא שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא בפסח, [אלא בשאר ימים טובים].
ואע"פ שאמרו לכתחלה אסור לעשות סריקין המצויירין, לפי ששוהה בציוריהן, שמא מתחמצין בין כך ובין כך. איפשר יעשה הצורה בדפוס ויקבענה כיון, כלומר מהר בדפיסה אחת. יאמרו כל הסריקין אסורין [וסריקי ביתוס וכו'], שהרי רוב הנחתומין אין להם דפוס, לפיכך אף לביתוס האומן אסרנו לכתחלה.
איכא דאמרי דהכי אמרינן בגמרא, אמר ר' אלעזר בר צדוק, פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג בפסח, והביאו לנו סריקין המצויירין, אמרתי לו אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח, ואמר לי בני לא של כל בני אדם אלא של נחתומין, כלומר שעושין למכור בשוק חיישינן שמא יחמץ, לפי ששוהין הרבה וחושבין איך ייפו אותה ויציירו אותה כי היכי דליקפוץ עליה זבינא, אבל שאר בני אדם שהן בעלי בתים אין שוהין עליהן כל כך [גליון, לפי שאינן קפדין כל כך], וזה שהביאו לנו של בעלי בתים היו ולא של נחתומין. [איכא דאמרי כך השיבו, לא של נחתומין] אמרו אלא של כל אדם שאינן בקיאין ורגילין בדבר כל כך, אבל נחתומין כיון דבקיאי ורגילי בהו לא שהו בהו, ואלו זה שהביאו לנו של נחתומין היו.
הסופגנים, עשויין כספוג, והדובשנין, מטוגנין בדבש, וכולן מין לחם הם. והאיסקריטין, תרגום כצפיחית בדבש כאיסקריטון בדבש, ולשין עיסתן רכה מאוד. וחלת המסרת, תרגום של מחבת [משריתא]. ומפרש בגמרא זה חלוט של בעלי בתים. פטורין מן החלה, דלאו לחם נינהו, וכתיב [במדבר ט"ו] והיה באכלכם מלחם הארץ. והמדומע, חולין שנפלה תרומה לתוכן, פטור מן החלה, דכתיב חלה תרימו תרומה, ולא שכבר הוא תרומה מתחלה.
אמר ר"ש בן לקיש הללו וכו'. כל אלו שפוטר מן החלה, כגון סופגנין וחבירו, חוץ מן המדומע. מעשה אילפס [הן, לפיכך לאו לחם נינהו, שאין אפויין בתנור. ור' יוחנן אמר, אלו היו מעשה אילפס] חייבין היו בחלה, והללו לפיכך פטורין שאפויין הם לחום החמה.
הרתיח, האילפס, ואחר כך הדביק בתוכו ככר, חייב בחלה, דדומיא דתנור הוא שמרתיחין אותו תחלה ואחר כך אופין בו, ואע"ג דלא דמי לתנור לגמרי דתנור היסקו מבפנים ואילפס היסקו מבחוץ הוא.
כל שפורסה, שמשברה, ואין חוטין נמשכין הימנה, שכל כך היא אפויה.
<h2>דף לט.</h2>
ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו ממצות מרור, חזרת, (ליטרגא) [ליטוגא] בלעז. ובעולשין, לייטיצונש בלעז. תמכה, (מכובי) [מרובי] בלעז. ובחרחבינה, מפרש בגמרא אצוא דדיקלא, והן חריות הדקל בעוד שהן לחין. ובמרור, מפרש בגמרא חליתא. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, ומפרש בגמרא דאקלח שלהן קאי, שאע"פ שהוא יבש ממנו קצת נשאר בו מן הליחות, ויש בו טעם מרור, אבל בעלין יבשין ליכא מאן דשרי. אבל לא כבושין, בחומץ. שלוקין, מבושלין הרבה עד שנימוחו. ולא מבושלין, אפילו אינן נימוחין אלא מבושלין כדרך בישול לבדו, דהא לית בהו טעם מרור כלל. ומצטרפין לכזית, אם יאכל כזית מרור בין אלו החמשה מינים הנזכרים, אע"פ שאין ממין אחד כזית, וטעם זה אינו כטעם זה, אפילו הכי יצא, כיון דלכולם יש טעם מרורות. והוא הדין דיכול למיתני לענין כזית מצה ומצטרפין חטים ושעורים וחביריהם לכזית, אלא נטר עד סופא שהשלים כל דבריהם הצריכין למצות מצה ומרור.
ובדמאי וכו', וכולן מפורשים למעלה. אבל לא בטבל וכו', אע"פ דמעשר ירק מדרבנן הוא, אפילו הכי לא נפיק, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
אף מצרים תחלתן רכה וסופן קשה, דכתיב בפרך, בפה רך תחלה, ולבסוף בפרך.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן לתרנגולין בפסח, מפני שמתחמץ, בין שהם מים חמין בין שהיו צונן. אבל חולטין ברותחים הרבה מאד, שמרוב חמימותן תיכף שנופלין על המורסן מתבשל ואינו מתחמץ.
האשה לא תשרה את המורסן, לשוף בו בשרה להסיר הזיעה, מפני שמתחמץ, אבל שפה היא במורסן יבש בשרה, ואע"פ שמים טופחין על בשרה, לפי שבההיא לחות מים פורתא אינו מתחמץ.
ולא ילעוס חטים. לא יכניס בפיו חטים, מפני שמחמיצות ברוק שבפיו, ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, דחטים כסוסות כך מסו למכה, וטוב לעשותו בשאר ימות השנה.
אפוי שבשלו קאמרינן, דמאחר שנאפה מתחלה והוא מצה שוב לא יתחמץ. והחלוט שחלטו ברותחין מאד מאד, דתיכף שנכנס בתוכו מתבשל בבת אחת מרוב חמימותו, אבל אם היו פושרין, מחמיצין והולכין עד שהולכין ומתבשלין מעט מעט כפי שירתיחם.
קמח שנפל לתוכו דלף מן הגג, אינו בא לידי חימוץ, מפני שהדלף שנופל לתוכו תמיד אינו מניחו להחמיץ. טיף טיף, שנופלין טיפה אחר טיפה, וסמוך ותיכף ואין שהות בינתים.
ותיקא, מאכל קמח, יש שעשוי בשמן לבדו, ויש מהן שיש בו מים.
לא לימחי אינש קידרא, כשיש בקדרה נקב דק, אדם סותם אותו בקמח שרוי במים. אפילו בקימחא דאבישונא, שנתייבשה ונקלית בתנור, דכשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה וקיימא לן דדבר אפוי אינו מחמיץ, אפילו הכי לא לעביד, דדילמא לא בשיל שפיר, כלומר לא נאפה כל צרכה בתנור, ומחמצת [בתבשיל בעוד (שהוא) [שאינו] רותח] גמור.
<h2>דף מ.</h2>
אמר אביי לא ליחרוך אינש וכו', דדילמא נפקי מיא, שכן דרך דבר שהוא לח הרבה, כשמתחיל להתחמם הוא פולט לחות מים שבתוכו, ונחסר מכאן מלתא אחריתי אע"ג דחד טעמא הוא. והדר ביה אביי מההיא, דאמר בתרתי שבלי, דמשמע מיא אגב מדלייהו מחמעי, ואעפ"י שמזומנין לירד לארץ ואינו מתערב שם. דאמר אביי האי חצבא דאבישונא סיחפא שרי זיקפא אסור. רבא אמר מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין. ופירושו כד שמייבשין בו קליות בתנור, סיחפא שרי, אם פי (הבד) [הכד] כפוי למטה שרי, לפי שאין המים היוצאין מהם מתערבין עליהם, אלא יורדין למטה, שרי בתנור ובאותו זמן שהמים יורדין מזה על זה אינן מחמיצין. אבל זיקפא, אם היה (הבד) [הכד] זקוף כדרכו אסור, שהמים מתקבצין בקרקע החבית ומחמיצין, לפי ששוהין שם זמן מרובה. רבא אמר בין כך ובין כך שרי, דמי פירות אין מחמיצין.
אין לותתין וכו', שכן דרך כל השנה לרחוץ החטים במים היטב, מפני העפר והאבק שעליהן, ואחר כך מנגבין אותן בשמש, ואחר כך טוחנין אותן בריחים.
<h2>דף מ:</h2>
בגד שאבד בו כלאים, שנארג בו חוט של כלאים, ואינו ניכר שם, הרי זה לא ימכרנו לגוי, דהואיל ואין כלאים שבו ניכר, דילמא זה הגוי ימכרנו לישראל ולביש ליה אותו ישראל ולאו אדעתיה. ולא יעשנו מרדעת לחמור, דילמא הדר שקיל ליה [מהתם ותופרו בבגדיו. אבל עושה אותו תכריכין למת], דמהתם תו לא שקיל ליה, דבגדי המת אסורין בהנאה, ומת אין מצוות נוהגות בו, דכתיב [תהלים פ"ח] במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות. והני חיטי נמי, כיון דלא מינכר חימוץ דידהו, אתי האי גוי ומזבין להו לישראל בפסחא.
קבא קבא, כלומר קב לזה וקב לזה, ולא מרבה לאיש אחד, כי היכי דכליין קמי פיסחא. ואם תאמר למאן דפסיק לעיל כשמואל דנתבקעו נתבקעו ממש, אבל לא נתבקעו מותרין, ואם כן אמאי מקשי לרבא מהאי דכלאים, דהא לא דמי, דאי הני חיטי דטבעי הוו מתבקעין ממש הרי ניכר לכל, ואם אינם מתבקעין ממש אלא שאם היו מניחין אותן על פי הביב היו מתבקעין, אפילו לישראל שרי. הא לא קשיא, דמיירי שהיו בהן גרגרי חטים שהיו מתבקעין לגמרי, אך היו מעורבין עם שאר החטים, ולא היו ניכרין כלל למי שלא ידע שנפלו במים, לפי שאינו מחפש, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן בדבר דלא נפל ביה ריעותא, [ואיהו לא ידע דנפל בה ריעותא], ולפי שאסור חמץ במשהו אוסר הכל אם יטחנו אותן כאחת.
אין מוללין את הקדירות, אם יהיה בהם סדק דק מוללין אותו [סדק] בקמח, ואסור לעשות בפסח משום חימוץ. והרוצה שימלול, שאין לו לחוש לחימוץ כלל, נותן הקמח בקדירה, ואחר כך נותן על הקמח את החומץ קודם שיתן בהם מים, אין החומץ מניחו להחמיץ לפי (שמבטלו) [שמבשלו]. ויש אומרים צריך שיהיה מקודם החומץ בקדירה קודם שיתן לתוכו הקמח, שמא לא יכנס החומץ לקמח שבאמצע הסדק ולא (יבטלנו) [יבשלנו] וכשיבואו המים פעמים אחרות, יכנסו בהן ויחמיצוהו [מיד].
אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת או גריסין, ויש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר, ורגילין לתת לתוכו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו, וקמח לאחר זמן מחמיץ. ומשמע שיש בו קצת מים, דהא (קמ"ל) [קיי"ל] דמי פירות אין מחמיצין. ואם נתן יאכל מיד, דלא[ל]תר לא מחמיץ. ור' מאיר אוסר, דסבר דלא[ל]תר מחמיץ ובגמרא מפרש דלא פליג תנא קמא אלא אחרדל, אבל אחרוסת דברי הכל ישרף מיד, שאינו חד כחרדל שיעכב אותו מלהחמיץ מהר.
אין מבשלין את הפסח וכו', משום דמפיגין טעמו, וכל שכן במים, דבכולהו אסור נמי משום דלאו צלי אש נינהו. אי נמי יש לפרש דמשנה זו מיירי שצלאו בתחלה כמשפט, ואחר כן רוצה לבשלו במי פירות, וקא אסור משום שמפיג טעמו ואין לו טעם צלי אש, אבל משום בישול לא לקי כדמוכח בגמרא. אבל סכין אותו בשמן ובשאר מי פירות אחר שניצלה. ומטבילין אותן כולן, דכיון שהיו מי פירות צונן אין מפיגין טעם הצלי.
מי תשמישו של נחתום. דרך הנחתום שיש לו כלי מים ורוחץ בהן ידיו המלאות בצק, וגם מצנן בהן ידיו באמצע הקיטוף, לפיכך ישפכו. ומפרש בגמרא ששופכן במקום מדרון שלא יחמיצו ויבלעו בקרקע אלא אחר זמן מרובה.
<h2>דף מא.</h2>
תרו לה במיא עד [דמירככא ואכיל לה עד] דלא מיתמחא [לשון רי"ף], כלומר יזהר זה שלא יהא נימוח לגמרי, כדי שיהא לה מראה וטעם מצה. ודוקא במיא, כלומר בצונן או בקערה ששופך עליה מרק שבקדירה, דכלי שני אינו מפיג טעם המצה, אבל בקדירה אסור אע"פ שלא נימוח, דהילכתא כר' יוסי דאסור, משום דבכלי ראשון מתבטל טעם המצה, (דתנן) [דתניא] [מ"א ע"א] יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל וכו', והוא שלא נימוח, אבל במבושל לא מהני מידי לא נימוח, משום דבעינן טעם מצה וליכא.
<h2>דף מב.</h2>
ואין שופכין במקום האשבורן. אשבורן הוא לשון שברים, שמשתבר הקרקע וישארו בקעים ונאספין שם המים ושוהין שם הרבה ואינן נבלעין ומחמיצין.
אלא במים שלנו, שלנו בלילה אחר שנשאבו, מפני שבימי ניסן המעיינות חמין, שעדין [ימי הגשמים הם, ובימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי הרקיע, לפיכך] כל העולם כולו צונן ומעינות חמין, הילכך מלינין המים בלילה ומצטננין.
יומא דעיבא כוליה שמשא [לשון הרי"ף], אפילו באותו המקום שאם היתה חמה זורחת לא היה השמש מגיע לאותו מקום שהוא לש שם, איפלו הכי אסור, מפני שחום השמש מתבקע לצדדין כשהעבים עומדים ומעכבים אותו מלהתפשט כמנהגו.
לא בחמה, לפי שחום החמה מחממה. ולא בחמי חמה, במים שהוחמו בחמה, וכל שכן בחמי האור. ולא במים הגרופים, פירוש ששאבו בו ביום, כלומר שאותו היום היו זוחלין, כדכתיב [שופטים ה'] נחל קישון גרפם.
אחת שמקטפת, טחה פני החררה במים. ואחת שמצננת בו את ידיה, דאותן מים שמקטפת בהן מתחממות מחמת חום ידיה ומהעיסה.
עברה ולשה, בחמין, רב אשי אמר אסור, מדקאמרינן אסור משמע, לא מיבעיא לא יוצא בו ידי חובת מצה, אלא אפילו מיסר נמי אסיר ליה למיכלה כלל, משום דהוי ספק איסורא דאורייתא אם החמיץ, א"פ שלא נראו בו שום סימני חמץ, לא סידוק ולא שאור.
אלו עוברין וכו'. אלו מתבערין בפסח מפני שיש בהן חמץ, יש מהן שיש בהן חמץ גמור ומעורב בדברים אחרים, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזיתום המצרי וחומץ האדומי, אלו ד' בני אכילה ושתייה נינהו. אבל זומן וקולן ועמילן, אע"פ שיש מהן שהן בפני עצמן אינו חמץ גמור ואינן בני אכילה שנתקשו ונמאסין ממאכל, וכן תכשיטי נשים. כותח הבבלי, מעורב בו קומניתא דאומא, והוא לחם מעופש. שכר המדי, משימין בו שעורים עם שאר דברים. וחומץ האדומי, כמו כן שמשימין שעורים ביין ובזה מחמיץ היין. זיתום המצרי, שלישיתו משעורים, והוא תולתא שערי, ותולתא קרטמי, ותולתא מילחא. זומא של צבעים, מיא דחזרי שהוא מ[י] סובין מעורבין בצבע, וקולן של סופרים, הוא גולד בלעז, שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם כשהן נקרעים. תכשיטי נשים, שעושות להשיר השיער, ועשוי הוא מסלת ואין בו תערובת, ואינו חמץ גמור אלא שהתחיל להחמיץ, לפיכך אין בכולן כרת, או מפני שאינו חמץ גמור, או מפני שאינו (מגן) [דגן] בפני עצמו, וצריך שנפרש בחומץ האדומי, שמים היו מערבין ביין, דאי ליכא כלל אלא יין לבד הא קיימא לן [ל"ה ע"ב] דמי פירות אין מחמיצין. זה הכלל וכו'. אע"פ שמנינו אלו, [ה"ה] אם נמצא אחרים מאכל או משקה או מרקחת, שיהיה בו מעורב ממין דגן, דהיינו חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, דאלו באין לידי חמוץ, אבל שאר מינין אינן באין לידי חמוץ, אלא לידי סרחון.
<h2>דף מב:</h2>
רב יוסף אמר תולתא שערי ותולתא קורטמי, פירוש כרכום, ובלעז זעפראן.
פרוודא דאושפכי, גלוד בלעז, ודרכן לעשותו מקמח של שיפון.
<h2>דף מג.</h2>
על חמץ דגן גמור, שאינו מעורב בדבר אלא בפני עצמו, הוא דענוש כרת. ועל עירובו, כגון כותח ושכר וחומץ וזיתום, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו שיעור שתי ביצים, דכשיאכל מזה [ה]איסור שיעור כשתי ביצים לא יהיה באותן שתי ביצים כזית מן האיסור, דאי הוה בהו כזית מן האיסור אע"פ שלא אכלו בבת אחת מצטרף, דילפינן מקראי, ובכותח הבבלי אע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, לא לקי, משום דאין דרך לעשות מכותח וחביריו [לאכול] הכותח עצמו בכף, או לשתותו, [אלא] על ידי פת ששורה שם פתו לתבלין וללפתן, וכשעשה זה נשתנה דעתו מכל אדם, ואם ילפת בו את הפת אין בו כזית מן האיסור בתוך שיאכל שתי ביצים מן הפת.
<h2>דף מה.</h2>
בצק שבסדקי עריבה וכו', אפילו במקום העשוי לחזק, דהיינו בשולי העריבה, שאם לא יהיה שם הבצק יצאו המים דרך הסדקין, כיון שיש בו כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו שאין בו כזית, והוא במקום העשוי לחזק, שאין לחוש שמא יטלנו משם, הרי הוא כעריבה, נחשב כעץ העריבה, ואינו צריך לבערו דבטל הוא, אבל במקום שאינו עשוי לחזק, דהיינו דפני העריבה, שאין המים יכולין לצאת דרך הסדקין אפילו לא יהיה שם בצק, אפילו פחות מכזית חייב לבערו, לפי שאין מבטלו שם, דהא שלא לצורך הוא עומד שם ואיפשר יטלנו משם.
וכן לענין הטומאה, מפרשינן בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, להוריד טומאה לעריבה, כגון דנגע השרץ בהאי בצק העומד בסדקי העריבה, אם הוא בפסח ובמקום שחייב לבער אותו משם, חוצץ ולא קבלה העריבה טומאה, ואם הוא במקום שאין חייב לבער אותו אינו חוצץ, דבגוף העריבה [דמי] וטמאה. ובשאר ימות השנה אינו כן, אלא אזלינן בתר קפידא, שאם קפד עליו שדעתו ליטלו משם, אפילו פחות מכזית חוצץ ולא נחית לה טומאה, ואם אינו קפד עליו אפילו בשני זיתים ושלשה (אם) אינן חוצצין וכגוף העריבה דמו ונחית לה טומאה.
[אמר ר' יהודה אמר שמואל] לא שנו דפחות מכזית מותר אלא במקום העשוי לחזק, היינו בקרקע העריבה ששם מתקבצין המים, ולולי הבצק יצאו המים דרך הסדקין, אבל שאינו עשוי לחזק, כגון דפני העריבה, אע"פ שאין בו כזית חייב לבער, כיון שאין העריבה צריכה לזה הבצק, דלמא תוך הפסח ימלך בדעתו ויחשבנו, ואע"פ שאין במקום אחד כזית, כיון שיש כמה זיתים בעריבה יחשבם ויעלו לחשבון גדול.
<h2>דף מה:</h2>
אבל אם נתן לתוכה עורות, מיד הוא מסריח ונפסל מלאכול הכלב.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש וכו'. שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו, שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו, אם יש עיסה אחרת שם שנילושה בשעתה וכבר החמיצה, הרי זה אסור.
אין שם כיוצא בהם, כלומר שלא לשו עמה עיסה אחרת שישערו בו כמה תשהה שנחזיק אותה באיסור חמץ. ממגדל נינוה לטבריה, דהיינו מיל, ובשיעור כזה אסרינן ליה.
כיצד מפרישין חלה בטומאה, כלומר שנטמאת עיסתה, ושוב אין חלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, וכיצד מפרישין ביום טוב של פסח, שהרי אין יכול לאפותה, מאחר שאינה ראויה לאכילה, ולשהותה לשריפה לערב אי אפשר, שלא תחמיץ, ולשורפה או להאכילה לכלבים אי אפשר, שאין מבערין ושורפין קדשים טמאים ביום טוב, דאי הוה ביום [טוב] אחר הוה משהי לה עד מוצאי (שבת) יום טוב ושורפה למחר, אלא ביום טוב של פסח דאי אפשר לשהות, כיצד יעשה, ר' אליעזר אומר לא יקרא לה שם עד שתאפה תחלה, דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, ומפריש מכל חדא וחדא פורתא, ולאחר אפייה אם רצה להפריש [יפריש] חלה שלימה [על כולן, דאזיל ר' אליעזר לטעמיה דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל] מצרפן לחלה, אע"פ דמילתיה דר' אליעזר לא מיירי בכי האי גונא, דמיחייבא בחלה בעוד שהיא עיסה, אלא מיירי דלא קפיזא, שלא היה באחת מהן שיעור, וכיון שלאחר האפייה מקבצין בסל אחד מיחייבי בחלה, אע"פ שבעוד שהיו עיסה לא נצטרפו. אעפ"[כ] יש להביא ראיה דמיירי מתניתין זו כגון שנטמא הקמח, לפי שהוכשרו החטים במים. ושאל התנא כיצד יעשה (שאם) [שמא] ילוש קפיזא. בן בתירא אומר תטיל לצונן, כלומר יקרא לה שם מיד, אבל אסור לאפות אותה, דכשיפריש ממנה חלה אחת איגלי מלתא למפרע שטרח בה שלא לצורך, אלא ישמרנה שלא תחמיץ, ויטיל עליה מים צוננין כל היום, כדאמרינן לעיל [ל"ט ע"ב] בדלף טיף טיף כנגדה, שאם לא ישמור עליה מחמץ יעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, אע"פ שקרא עליה שם חלה ואינה שלו, [ואמרינן [ה' ע"ב] אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אעפ"כ] סבירא להו לבן בתירא ור' אליעזר דהוא תנא קמא, דאמרין הואיל ואיבעי מיתשיל עליה, כדאמרינן [נזיר ל"א ע"א] הקדש טעות אינו הקדש, וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו היא וחמץ של ישראל הוא. ור' יהושע סבירא ליה דלא אמרינן הואיל ואינו שלו, לפי[כך] (ש)אין לו לשמרה מלהחמיץ, ואם החמיצה החמיצה.
<h2>דף מו:</h2>
האופה מיום טוב לחול, כלומר (ש)לאחר שאכל סעודתו של יום טוב, ואין דעתו לאכול עוד בו ביום.
<h2>דף מח.</h2>
תניא רבי אומר הלכה כר' אליעזר, דשרי לאפותה וליכא טורח יום טוב שלא לצורך, דאמרינן הואיל ואי בעי מפריש מכל חדא וחדא פורתא כי מפריש נמי חדא שלימה ליכא טירחא שלא לצורך. ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא, דלא שרי לאפותה, משום דאיגלי מילתא למפרע כשמפריש חדא שלימה, שטרח באחת מהן שלא לצורך יום טוב. והלכתא כר' אליעזר כדפסק רבי, וקיימא לן כרבי מחבירו, ועוד דהא דר' אליעזר שייכא בהך אחריתי דר' אליעזר דאמר אף הרודה וכו' [לשון רי"ף]. ויש מתמיהין על הרב אלפאסי ז"ל, היאך שייכא הא מלתא דמתניתין דהכא דאיתמרא לגבי טורח יום טוב, בהדי הא דסדר זרעים דאיתמרא בחלה, וקא משמע [לן] ר' אליעזר שאע"פ שלא נילוש בבת אחת ולא נאפו בתנור אחד בבת אחת אלא בזה אחר זה, מצטרפי לשיעור חלה כשישימם בסל אחד, ואסור לאכלם עד שיפריש מהם חלה, ואם כן היכי שייכי להדדי. ועוד היכי (ד)אמר הרב אלפאסי ז"ל הלכה כדפסק רבי, דהא אין למדין הלכה מפי משנה וברייתא, והא ברייתא היא, דתניא ר' אומר הלכה כר' אליעזר, ועוד [מאי קאמר] דהא קיימא לן הלכה כר' מחבירו, דהא ר' יצחק דקבע הלכה כבן בתירא אמורא הוא ואחריו בא לקבוע הלכה, ובכולי תלמודא קבע הלכה כאמוראי בתראי. ומשמע דדעת הרב אלפאסי ז"ל היתה, דבן בתירא דקאמר תטיל לצונן, משום דסבירא ליה שאם לא קרא על החלה שם בעוד שהיא עיסה שוב לא מצי למיקרי לה ש(ו)ם, כדאמרינן בראשית הגז [חולין קל"ה ע"א] שאם צבעו ישראל נעשה עליו גזלן וקנאו, ובפיאה כמו כן [ב"ק צ"ד ע"א] שאם טחנו ולא הפריש פיאה, תו לא מצי לצאת ידי חובתו ממצות פיאה, כמו כן אמרינן במצות חלה, וכל שכן אם ילוש ויאפה פחות פחות מכשיעור לא מצי תנור וסל לצרפן. ור' אליעזר דשרי לאפותה אזיל לטעמיה, דאפוי נמי שוי לעיסה לענין חיוב חלה, ואמר דאף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, ובאפיה זו לא מיבטיל מינה מצות חלה. ור' יהושע דאמר במתניתין לא זהו חמץ וכו', הוא נמי סבירא ליה דלא מיבטיל מצות חלה באפייה, דהא שמיע ליה נמי דאמר תנור מצרפן לחלה, אלא בא להשמיענו שאין לו לטרוח באפייתה, דאין זה החמץ שמוזהרין עליו, ואם החמיצה אין בכך כלום.
<h2>דף מח:</h2>
חמשת רביעים קמח ועוד חייבין בחלה. דהיינו חמשת לוגין ציפוריות, "ועוד" זה אין לו שיעור, אלא דבעינן שיהיו שוחקין ולא מצומצמין, והן שבעת לוגין מדבריות, וביצה וחומש ביצה, דכתיב [במדבר ט"ו ראשית] עריסותיכם חלה תרימו תרומה, עריסותיכם, כדי עיסתכם, כדרך שאתם לוקטין כל יום ויום עומר לגולגלת, וכתיב [שמות ט"ז] והעומר עשירית האיפה הוא, ואיפה הוא שלש סאין, וסאה ששת קבין, נמצא דאיפה הוא י"ח קבין, ומעשר ט"ו קבין [קב] ומחצה הוא, דהיינו ששה לוגין, דקב ד' לוגין, והג' קבין הנשארין הן י"ב לוגין, מעשר העשרת לוגין לוג, נמצא שיש לנו שבעת לוגין, ומעשר הב' לוגין הוא ביצה וחומש ביצה, לפי שלוג הוא ששה ביצים, והם י"ב ביצים, מן העשרה ביצים ביצה אחת, ומשתי הביצים חומש, נמצא שהעומר היה שבעת לוגין וביצה וחומש ביצה, והן ששה לוגין מצומצמין ירושלמיים, לפי שהששה לוגין של מדבריות הם חמשה לוגין מירושלמיות מרוב גדלן, והלוג וביצה וחומש ביצה של מדברית הן לוג מצומצם מירושלמית, לפי שהששה ביצים של לוג מדברית יש בו ה' ביצים של ירושלמית, נמצא שחסר הלוג ביצה גדולה של ירושלמית, לפיכך נשלים אותה מאותה ביצה וחומש ביצה, שהן ששה חומשין, ושוו לחמשה חומשין, דהיינו ביצה, נמצא שהשבעה לוגין וביצה וחומש ביצה של מדברית נכנסו בשבעה שביעים של ירושלמית, ואח"כ בא[ו] צפורי והגדילו המדות של אותן של ירושלמיות, שנכנסו הששה בחמשה של ציפורי, והיינו חמשת רביעים קמח, מכאן שמשער[ים] למדה של ציפורי.
לא שנו דר' אליעזר אמר דהסל מצרפן לחלה, אלא ככרות של בבל שנושכות זו את זו, מרוב גדלן מתדבקין זה בזה בעוד שהן עיסה, אבל כעכין שהן דקין ורקיקין, ואין מכבידין זה על זה, ואין מתדבקין זה בזה, לא אמר ר' אליעזר דמצטרפין לשיעור חלה, ורובי נשותיהן אופות כעכין ולא ככרות, וכ"ף של כעכין מן השם הוא ולא מן השמוש.
רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת, כל אחת מלא תנור ואין בהן חמוץ, אע"פ שהאחרת ממתנת עד שיאפו השתים, דהיינו שיעור שלש היסקות ושתי אפיות, אין הבצק בא לידי חמוץ בשיעור הזה. וחכמים דפליגי עליה, דסבירא להו דכל זמן שהאשה עסוקה בבצק אינו בא לידי חמוץ. ואע"פ כן צריך שלא יתחילו שלשתן בבת אחת ללוש, אלא אחת לשה תחלה, וכשתתחיל זו ראשונה לערוך מתחלת חברתה ללוש, והשלישית אינה עושה כלום, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך אז מתחלת השלישית ללוש, שנמצא שלשתן עוסקות בבצק בבת אחת, אחת אופה שלה ואחת עורכת שלה ואחת לשה, וחוזרין חלילה, אבל אסור להניח העיסה מלהתעסק בה כמו שאמר ר"ג. ר' עקיבא אומר לא כל הנשים וכו'. ר' עקיבא הוא משיב לרבן גמליאל, שהיא נותן כלל בכל שלש נשים שלשות כאחת וממתינות כאחת עד שיאפו השתים, ואמר לו ר' עקיבא שאין זה כלל נכון, שיש נשים עצלות, ואפילו יהיו זריזות שמא העצים יהיו לחים ואין האש שולטת בהן, ואפילו יהיו עצים יבישים שמא התנור לא הוחם (כ)זה כמה חדשים, ויתעכב הרבה מלהתחמם בענין שיוכל אדם לאפות בו, אלא אין ראוי לעשות אלא כמו שאמרו חכמים, שאסרו להניח העיסה אפילו רגע אחד שלא להתעסק בו, ואם מתעסק בו בכל עת אינו בא לידי חימוץ אפילו בזמן ארוך, ואם תכיר אשה שהעיסה רוצה לתפוח כמנהג עיסה כשרוצה להחמיץ, תלטוש ידיה במים ותקטפנה ותצנן.
שאור ישרף והאוכלו פטור, שלא החמיץ כל צרכו. סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, שחמץ גמור הוא. איזהו שאור, שאין הסדקין רחבים אלא כקרני חגבים, ובכי האי גוונא הוא דפטור אבל אסור, אבל אם לא הגיע עדיין לזה, אלא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו, מצה גמורה הוי, ויוצא בה ידי חובתו בפסח. וחכמים אומרין, אחד זה ואחד זה שנתערבו סדקיו זה בזה, ואפילו כקרני חגבים, האוכלו חייב כרת, ואיזהו שאור שפטור אבל אסור, כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מחמת פחד ורתת, שפניו מכסיפין נשחרין ומשתנין.
<h2>דף מט.</h2>
י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל, בין חולין בין תרומה, חוץ מכדי אכילתו לשבת לשתי סעודות לבדן. ולא חיישינן להפסד תרומה קודם שהגיע זמן איסורא, כיון דלאיבוד קיימא השתא אין לה אוכלין... בזמן שיש אוכלין ובשבת לא שכיחי אורחין. וכל שכן להפסד חולין [דלא חייש]. וחכמים אומרים בזמן שיש אוכלין, בין חולין בין תרומה, חיישינן להפסד אוכלין, ועובר משום בל תשחית, דשמא יבואו להן אורחין מעיר אחרת שערבו לבא כאן בשבת. ור' אליעזר ב"ר צדוק בא והכריע. תרומה שאוכליה מועטין [לא] חיישינן לאוכלין כהנים, אבל חולין שאוכליהן מרובין אסור לבערם וליתנם לכלבים ולחיה, עד שיבוא זמנן, דחיישינן לאורחים, או שמא יש עניי ישראל בעיר שיבואו ויאכלו עמו בשבת, ואם לא ימצא יפקיר הנותר לחיה ולכלבים ולגוים, ועל מנת שיאכלום בחצר, ואם נטלן ויצא אין ממחין בידו, כדאמרינן בשבת [י"ט ע"א] נותנין מזונות לכלב ולגוי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו.
והלכו אחר אבא ובערו את החמץ. כלומר שנתנו אותו לבהמה ולחיה ולכלבים ולגוי שיאכלנו בחצר, ואם הוליכו אין חוששין לו.
ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, דקיימא לן דמילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו מלאכול פסח. אי נמי אפילו במילה גרידתא, כי היכי דתהוי מילה בזמנה, או משום דמצוה היא דומיא דלאכול סעודת אירוסין שהוא עסוק במצוה, וכיון דביעור חמץ דרבנן ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, (ו)אם יכול לקיים את שתיהן מוטב, ואם לאו מוטב שידחה ביעור חמץ שהוא דרבנן ויקיים מצוה דאורייתא, או אפילו יהיה מצוה דרבנן, כדאמרינן בגמרא אפילו סעודת סבלונות יש לו מצוה ראשונה שבא לידו יגמור אותה.
להציל מיד הגוים, ישראל (הנחפין) [הנרדפין]. יבטל בלבו, ולא יחזור, ואפילו יש שהות ביום, שמא חס ושלום יהיה לו עסק אחר שיעכבנו מלילך שם עוד.
ולשבות שביתת הרשות, שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה, כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים אמה לילך מחר משם לעיר אחרת. יחזור מיד, ויבער את החמץ מביתו לגמרי, קודם שיכנס יום טוב (ויש לומר) אבל לקנות שביתת מצוה, כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית המדרש או לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט את פסחו וחביריו, וחדא מינייהו נקט.
וכן מי שיצא מירושלים, כי היכי דלענין ביעור חמץ מטרחי ליה לחזור כשנזכר, כמו כן אמרינן במי שיש בידו בשר קודש עמו בדרך, ונפסל ביוצא כיון שיצא מחומת ירושלים, שמחיצת קדשים קלים הוא החומה, כדאמרינן [זבחים נ"ה ע"א] ונאכלין בכל העיר, והוא טעון שריפה, ושריפה במקום קדש, כדאמרינן בפרק כיצד צולין [פ"ב ע"ב] בקדש באש ישרף לימד על כל דבר שנפסל בקדש תהא שריפתו. ואם לא עבר צופים כשנזכר, מטריחין ליה לשוב לעזרה ולשורפו שם מעצי המערכה, וכדי שלא לבייש את מי שאין לו, אפילו אם יהיה עשיר ורוצה לשורפו מעצי חולין שלו אין מניחין לו. ואם עבר צופים, שהוא כפר קטן סמוך לירושלם, לא מטרחינן ליה כל כך לחזור, ו(ל)שורפו במקום שנזכר.
זה וזה בכזית, אף חזרתו בכזית, [דקסבר ר' מאיר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית אף חזרתו בכזית]. ור' יהודה סבר, חזרתו כטומאתו, מה טומאתו בכביצה, דכל טומאת אוכלין לטמא אחרים אינו בפחות מכביצה. וחכמים מכריעין ביניהם, בשר קדש בכזית משום חומרא דקדשים.
או קוברה בבחרותה, או קוברתו בבחרותו.
<h2>דף מט:</h2>
אין מוסרין לו עדות, אין מזמינין אותו לשמוע דבר להעיד עליו, לפי שאין לו דעת להבין במה שצריך לעדות. ואין מקבלין ממנו, שמא יוסיף על מה שראה או על מה ששמע, שיאמר (בתרמי) [בדדמי] לו. ואין מגלין לו את הסוד, שום דבר סתר, לפי שהולך (רגיל) [רכיל] ומגלה סוד. ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומין, לפי שנחשד על הגזל. וכן על קופה של צדקה, מפני הגזל, או מפני החילוק, שמרבה לאחד וממעט לאחד. ואין מתלוין עמו בדרך, לפי שחשוד על שפיכות דמים. ואי קשיא לך הא... דאמרינן התם במסכת חגיגה בחומר בקדש [כ"ב ע"א] כמאן מקבלין שהדותא האידנא מעם הארץ כמאן כר' יוסי, דתנן אמר ר' יוסי מפני מה אמרו נאמן על טהרת יין ושמן של כל השנה, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה ושורף פרה אדומה לעצמו.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים, מקום שנהגו שלא לעשות וכו', מלאכה, כדי שלא יהא טרוד במלאכה, וישכח ביעור חמצו, ושחיטת פסחו, ותיקון מצה דצורך הלילה, דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי שיהא מזומן (למחר) [לערב].
ההולך ממקום שעושין וכו', נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואסור לו לעשות מלאכה. ופריך בגמרא הא קתני סיפא ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכיון דכולהו עבדי מלאכה ואיהו לא עביד איכא מחלוקת. ומתרץ הכי קאמר, אין בזה השינוי מפני המחלוקת, מאי אמרת [הרואה אומר] מלאכה אסורה, מימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה למעבד, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא, אבל ממקום שעושין למקום שאין עושין אם יעשה מלאכה הוא, איכא בזה השינוי מחלוקת.
<h2>דף נ:</h2>
כיוצא בו המוליך פירות שביעית וכו', וקיימא לן דכיון דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית, דכתיב [ויקרא כ"ה] ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. ואם הוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, שהפירות של אותו מקום עדין נמצאות בשדה, אסור לו לאכלן וחייב לבערן, שנותנים עליו חומר מקום שיצא משם. ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער ולתתם במקום מופקר, ונותנין עליו חומר מקום שהלך לשם. ר' יהודה אומר צא והבא לך גם אתה, כלומר הלא תוכל להביא לך גם אתה ממקום שיצא זה, דהא לאכלה ליהוי, ואמאי אתה מצוה אותו לבערו. ופריך בגמרא [ולית] ליה לר' יהודה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ומשני דהא מתניתין ממקום שלא כלו למקום שכלו מיירי כגון שכבש ג' מיני ירק בחבית של חומץ או של ציר כדי לקיימן, ואחד מן המינין או השנים כלו, אבל השלישי לא כלה (ו)עדיין באותו מקום שהוליכם שם, דתנא קמא סובר כיון שנשאר באותו חבית מין אחד שלא כלה עדיין לחיות שבשדה, וזה האיש הביא שם אותן שנים מינין שכלו לה בעיר שהוליכם שם, אבל לא בעירו, אינו חייב לבער, לפי שגם בזה העיר מותר לאכול מאותן שנים המינים שכלו להו, כיון שנשאר בחבית מין אחד שאינו כלה, דסבירא ליה אוכלין על האחרון. והכי קאמר מתניתין, ממקום שלא כלו למקום שכלו להו לגמרי כולן הוא דחייב לבער, דשייך למימר ביה נותנין עליו חומרי מקום שהולך לשם, אבל אם לא כלו אלא מין אחד או שנים, ונשאר בו אחד [שלא] כלה, אינו חייב לבער, דאפילו במקום שהלך שם ראשון רשאין לאוכלו, דאוכלין על האחרון. ור' יהודה סבירא ליה להחמיר, שאותו מין שכלה לחיה חייב לבער מן החבית, והכי קאמר ר' יהודה, צא והבא לך אף אתה מזה המין, כמו שהביא זה האיש מעירו, והלא לא תמצא ממנו בשדה כלום, ואחר שהוא כן אסורין בני העיר לאכלן, ואף זה האיש שהביאן מעיר שלא כלו להו חייב לבערם כמו כן, שנותנין עליו חומר מקום שהלך לשם.
מאי איריא ערבי פסחים וכו'. התם מן המנחה ולמעלה, דהיינו לאחר מנחה קטנה, שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה הוא דאסיר, הא סמוך למנחה דהיינו באותה חצי שעה תחלת עשירית שרי, הכא בערבי פסחים אסיר מחצות היום דהיינו משש שעות ולמעלה, דהיינו קודם סמוך למנחה גדולה דהיא שבע שעות ומחצה.
במוצאי שבת ובימים טובים משום כבוד שבת ולא משום דמוסיפין מחול על הקדש דהא שרי בהדלקת הנר שהיא מאבות מלאכות.
נידנוד עבירה, רמז עבירה. לאיתויי תענית ציבור, כשהיו מתענין על הגשמים, אבל שאר תעניות צבור לא מיתסר מלאכה, כדאמר שמואל [לקמן נ"ד ע"ב] אין חומר תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד.
מצור לצידן, שהיה יום השוק בששי. אבהתין הוה איפשר להו, כלומר היו עשירים והם היו קונים בה' בשבת מה שצריך להם בשבת ביוקר היו יכולין לסבול, אנן לא איפשר לן, ואם נעבור ביום ששי לשוק של צידן נקנה בזול יותר. כבר קבלו עלייהו אבהתייכו, כלומר אבותיכם הלא יודעים גם הם שאין שום איסור בהעברת הנהר, אלא שרצו להחמיר על עצמם כדי שלא ישכחו מלתקן סעודת שבת, וכיון שקבלו עליהם משום חומרא, אין להתיר לבנים, משום דכתיב [משלי י"א] שמע בני מוסר אביך וגו', כדאמרינן לקמן בירושלמי [פ"ד ה"א] כל דבר שיודע שמותר ונהגו בו איסור ונשאל אין מתירין, דמדמו מלתא למלתא, שיאמרו כשם שבזה טעינו שהיינו נוהגין בו איסורא והוא מותר כך אנו טועין באיסור אחר.
<h2>דף נא.</h2>
ואין רוחצין שני אחים בכבול, שמא יזכרו מאי זה מקום יצאו שניהם, ונזכרין לערות אמן. יש מי שפירש, שמתוך שמצויין יחד ועכשיו רואין זה את זה ערומים, נותנין עין איש באחיו למשכב זכר, מה שאין כן בשאר בני אדם שאינן מצויין תדיר זה אצל זה.
חוץ מאביו, מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור, וכן בחמיו נותן לבו שיצאת אשתו משם, וכן בבעל אחותו נמי איכא הרהור. ר' יהודה מתיר באביו, משום כבוד אביו שמשמשו במרחץ. נשאל ומתירין לו [לשון רי"ף], דהא קבלת בטעות הוה. באפוקי שבתא עד דתיחפני סידרא [לשון רי"ף], כלומר שיצא מבית הכנסת שכבר נשלם סדר מה שהורגל לומר במוצאי שבת ובשני ובחמישי.
כי אתא רבה בר בר חנה, מארץ ישראל לבבל, שרבה בר בר חנה עיקר ישיבתו בארץ ישראל הוה, שהלך ללמוד תורה לפני ר' יוחנן, ופעמים היה בא לבבל לראות קרוביו, כדאמור עליה [ה]הוא ספדנא. כמנהג מקומו [לשון רי"ף], שהוא ארץ ישראל. עול לגביה ר' אבהו ורבה בר בר חנין, שהיו מבבל. ר' אבהו נסמך בארץ ישראל, והאי ר' אבהו לאו היינו ר' אבהו תלמידו של ר' יוחנן, שאותו הוא מארץ ישראל. ורבה בר בר חנה לית ליה וכו', וכיון שבבבל שהלך שם לא אכלי ליה אמאי אכלו הוא. אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן של בבל כייפינן להו, לחכמי [ארץ] ישראל, כותייהו עבדינן, ואין בזה שינוי מחלוקת, ואין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, אלא עושים כמנהג מקומו. רב אשי אמר אפילו מארץ ישראל לבבל אמרינן חומר מקום שהלך לשם, ודקא קשיא לך רבה בר בר חנה היכי אכיל, להכי מצי למיכל משום דדעתו לחזור הוה לארץ ישראל, וכיון דדעתו לחזור הוה למקום שיצא משם, עושה כמנהג מקומו וכי אמרינן נותנין עליו חומרי מקום שהלך שם, היכא שאין דעתו לחזור למקום הקולא. ואם תאמר פשיטא דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, כיון שעקר דעתו מלחזור למקום הקולא, אלא בדעתו לעמוד במקום החומרא. יש לומר בא להשמיענו, שאע"פ שלא ישב בעיר החומרא ל' יום, שעדיין אינו לא מבני מתא ולא מיתבי מתא לענין צדקה ולענין פסי העיר, אפילו הכי חשבינן ליה לענין חומר זה כבני העיר. ומשמע מיכאן דהיכא דיצא ממקום דנותנין עליו חומר [מקום] שיצא משם, אפילו אין דעתו לחזור למקום החומרא אסרינן ליה לעולם, אפילו שדעתו להתיישב במקום ההיתר. וצריך לעיין הא דאמרינן במסכת חולין בפירקא קמא [י"ח ע"ב], ר' זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל, אמרי(ה) ליה ולאו מאתריה דרב ושמואל את דאסרי וכו', ומתרץ ר' זירא אין דעתו לחזור הוה, לאתרא דרב ושמואל שהיו נוהגין בו איסורא.
<h2>דף נג.</h2>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו', דלא גזרינן משום בהמה גסה. מוכרין, דאע"ג דאמרינן [ע"ז כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה, וקא עברי משום ולפני עור לא תתן מכשול, ורביעה אחת משבע מצות היא שנצטוו עליהם בני נח, ואפילו הכי מותר למכור, דכיון דבהמה שלהם ליכא למיחש לרביעה, דגוי חס על בהמתו שלא תעקר דשוב לא תלד, ואם זכר הוא מכחשי ואזלי, אבל בהמה גסה אינה תלויה במנהג, דבכל מקום אסור, מפני שהגוי עושה בה מלאכה בשבתות וימים טובים, אע"פ שכיון שקנאה הגוי בדמים שלו היא ומה לנו אם יעשה בה מלאכה בשבתות, אפילו הכי גזרו חכמים משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני, ושאלה ושכירות לא קניא, נמצא שעושה מלאכה בבהמה של ישראל, וגזרינן עגלים וסייחין ושבורין דלאו בני מלאכה נינהו אטו גדולים ושלימים דבני מלאכה נינהו. ור' יהודה מתיר בשבורה, דלא חזיא למלאכה כלל, לא השתא ולא לעולם, אבל בעגלים וסייחין מודה דכי גדלי בני מלאכה נינהו. בן בתירא מתיר בסוס, לפי שאינו עשוי אלא לרכיבת אדם, וחי נושא את עצמו, נמצא שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ומשום הכי לא גזרו מכירה אטו שאלה ושכירות. ואיידי דפירקין זה מיירי [ב]מקום שנהגו לענין פסחים הכא נמי דמייתי לענין שבת וכן של תשעה באב ויום הכיפורים.
מקום שנהגו לאכול צלי וכו', ושלא לאכול אין אוכלין, דשמא יאמרו אוכלין פסחים בחוצה לארץ. והאי צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו כדרך הפסח, וצולהו כולו בבת אחת בלא שבירת עצם, ובלא חיסור אחד מן האיברים, אפילו אותן שאין בהם עצ(י)ם, אי נמי שלא נחתך במקום שהגידין צומתין ומחברין האיברים, שאין בזה משום שבירת עצם, אבל אם נחתך ממנו אבר אחד אפילו במקום שאין בו משום שבירת עצם, מותר לאכלו בצלי, דליכא למיטעי ביה.
גדי מקולס, מעוטר, לפי שהיו בני מעיו (נותנין) [נתונין] עליו, היו דומין כמין כובע, וכובע נחשת [שמואל א' י"ז] מתורגם וקולסא דנחשא. וקרי לה תוך בר הבני מעים שהיו בתוכו היה משימם על גביו, וצולהו כולו בבת אחת, ראשו מחובר על כרעיו וגופו בלא שום חסרון אבר, והיה צלי אש ולא שלוק ולא מבושל.
<h2>דף נג:</h2>
מקום שנהגו להדליק וכו', משום דקיימא לן דיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, כדילפינן מקראי פרק (ב)יום הכפורים ביומא [ע"ז ע"א] (ד)[ו]ישראל קדושין הן ואין משמשין מטותיהן לאור הנר, לפיכך יש מנהג במקצת המקומות שמדליקין. ומקום שנהגו שלא להדליק, גם הם לשום מצוה מתכוונין, כדי שלא יראה לאור הנר את אשתו ושמא יתאוה לה, לפיכך טוב שלא ידליק משידליק, והרחקה יתירה הוא, ועל אלו נאמר [ישעיה ס'] ועמך כולם צדיקים. ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דהתם לא שייך בהו שום איסורא, ובכל מקום שאין דרך בעל הבית לשכב שם.
<h2>דף נד:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו', אע"פ דאמרינן דכל דברי אבילות נוהגין בו, שאסור בנעילת [הסנדל] ובתשמיש המטה, אבל עשיית מלאכה מקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין, דלא גזרו בו רבנן מתחלה איסור מלאכה, לפיכך תלוי במנהג, אבל לענין דברי תורה אינו תלוי במנהג, שבכל מקום כל אדם בטלין מתלמוד תורה כאבל, משום דכתיב [תהלים י"ט] פיקודי ה' ישרים משמחי לב, [ואינו מותר] אלא בדברים הרעים שבירמיה. ויתירין על כל אדם תלמידי חכמים, שאסורין במלאכה אפילו במקום שנהגו לעשות, לפי שיש להם לב להכיר האבידה הגדולה, ויש להם לדאוג ולהתאבל על זה כל היום. אבל שאר בני אדם במקום שנהגו, אם יתבטלו ממלאכה חיישינן (לית) להו ליוהרא. ורבן [שמעון בן] גמליאל סבר, לא חיישינן להו ליוהרא, ומשום מחלוקת ליכא לפי שהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה.
<h2>דף נה.</h2>
חכמים אומרים ביהודה וכו'. לפי שבראש משנתנו תלה במנהג איסור מלאכה של ערבי פסחים, ולא היו מחזיקין בו (דחומרא) [כחומר] מנהג אלא באיסורא גמורה, ונפקא מינה שאלו שאינן עושין אלא משום חומר מנהג, אם היה דעתם לעקור אהליהם למקום שעושין בו המלאכה בערבי פסחים, היו מותרים גם הם לעשות, ולבני גליל שמחזיקין בו בתורת איסור, אפי' ילכו למקום שעושין מלאכה ואין דעתם עוד [לחזור] לגליל, אפ"ה אסורין לעשות. ולא דמי לדר' זירא דאכיל מגרומתא דרב ושמואל, הואיל ולא היה דעתו לחזור [חולין י"ח ע"ב], דהתם לרבה בר בר חנה אפילו בהיותו במקום שנוהגין בו איסור לא היה מודה באיסור, אלא שלא יפול מחלוקת ביניהם היה מונע עצמו מלאכלו, אבל אלו של גליל שקבלו עליהם בחזקת איסור, כל מקום שהולכין אסורין במלאכה.
הלילה, ליל י"ד לאנשי גליל, היו מחזיקין בו איסור או לא. בית שמאי אוסרין להם, כיון שהחזיקו בתורת איסור ולא בתורת חומר מנהג, לפי שהלילה הולך אחר היום. ובית הלל מתירין להם עד הנץ החמה, כמו שמצינו לענין תענית שחלוק הלילה מן היום, וכיון דליכא איסורא דאורייתא לא החמירו כל כך, ודי לאסור להם משתנץ החמה ואילך, שאז מתחיל היום לענין קרית שמע.
ר' מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך וכו', מוקים לה בגמרא במקום שלא נהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים, ואע"פ שלא נהגו, במלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר, אבל אתחולי במלאכה לא, כיון שלא נהגו. אבל במקום שנהגו לעשות בו מלאכה, אפילו אתחולי נמי (לא) אתחלינן בין לצורך בין שלא לצורך. וחכמים אומרים אפילו במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה דאסרינן אתחולי אפילו לצורך המועד, אבל שלש מלאכות אלו מתחילין שהן לצורך המועד. וקא מפרש טעמייהו בגמרא, כיון דבשלש מלאכות אלו (ד)שרו למעבד בחולו של מועד שהוא חמור מארבעה עשר, בחייטין על ידי הדיוט, שרי בארבעה עשר אפילו באומן, ובספרים ובכובסים אפילו על ידי אומן, במי שלא הוה איפשר לעשות מערב יום טוב, כגון מי שבא ממדינת הים ובמי שיצא מבית האסורין, לפיכך שרינן לכתחלה להתחיל בארבעה עשר, אפילו במי שהיה איפשר לו לעשות בשלשה עשר. חייטין, שכן הדיוט תופר כדרכו. וספרין וכובסין, שכן הבא ממדינת הים בחולו של מועד והיוצא מבית האסורין, מספרין ומכבסין בחולו של מועד. ור' יוסי בר' יהודה מתיר אף הרצענין והאושפכין, והם אותם אומנים שעושין מנעלים חדשים, ושרינן להו להתחיל, שכן עולי רגלים מתקנין סנדליהן בחולו של מועד אם נקרעו, או שנפרם התפר, וכיון דחזינן סוף מלאכה דהיינו תחתית המנעלים שרי לעשות [בחולו] של מועד, שרינן נמי תחלת מלאכה לעשות המנעל כולו בארבעה עשר, אע"פ שלא נהגו לעשות מלאכה. אבל רבנן דלא חשבי רצענין, משום דסבירא להו לא ילפינן תחלת מלאכה [מסוף מלאכה] דהיינו תיקון מנעלים. וספרין דקא מנינן הכא (דמתלי) [למישרי] מצינן למימר לתקן כלי תספורת שלו, אבל בגילוח השער לא איצטריך למישרי. אי נמי אצטריך שכן דרך ישראל לספר בחמישי בשבת ולא בששי, כי היכי דליעסיק כולי יומא דששי לתקן סעודת שבת, וכמו כן היו מקדימין בערבי ימים טובים.
<h2>דף נה:</h2>
כל מלאכה שהיא לצורך המועד, חגורות ותכשיטין הצריכין לו למועד, גומרה בי"ד אפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אתחולי לא מתחילין, כיון שלא נהגו. ושלא לצורך המועד, אלא להניחם לאחר המועד, לא יגמור, כיון דמנהג העיר שלא לעשות מלאכה. עושין מלאכה בערבי פסחים כלומר אפילו אתחולי מתחילין, אע"פ [שאינה לצורך המועד].
מושיבין שובכין לתרנגולין וכו', כלומר מניחין ביצים תחתיה כדי שיתחממו ויצאו מהן אפרוחין. לכתחלה שרינן לעשות בארבעה עשר, אבל בחולו של מועד לא שרינן לכתחלה להושיבה על הביצים, אבל אם נתנו אותם תחתיה ג' ימים לפני יום טוב או שני ימים ועד יום טוב הם ג' ימים, וכיון שדגרה עליהם נפסדו מאכילה, לפיכך אם ברחה התרנגולת מעליהן מחזירין אותן למקומן אפילו בחולו של מועד, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה, אע"פ שהוא כענין אתחולי, אפילו הכי שרינן משום הפסד ביצים, והכי מוקמינן להאי דתרנגולת שברחה בחולו של מועד, דבארבעה עשר לא מצי לאוקומה, דהשתא מושיבין לכתחלה אהדורי מיבעיא, אבל בפחות מג' ימים לא שרינן ליה להחזירה בחולו של מועד, משום דלית בהו הפסד כל כך, כדאמרינן [חולין ס"ד ע"ב] ביצים מוזרות הנפש היפה תאכלם, דאיכא אינשי דאכלי להו.
גורפין מתחת רגלי וכו'. גורפין הזבל בארבעה עשר להוציאו לאשפה, אבל בחולו של מועד משום טירחא לא שרינן להוציאו לאשפה, אלא מסלקו מתחת רגלי הבהמה ומניחו בקרן זוית של בית הרפת.
מוליכין ומביאין כלים וכו'. מוליכין בארבעה עשר לכתחלה מביתו לבית האומן לתקנן לאחר המועד, אע"פ שאינו לצורך המועד, וכל שכן שמביאין משם לביתו אם הם עשויין ומתוקנין. ודוקא בי"ד, אבל בחולו של מועד, אם אינו לצורך המועד, אפילו להביאם מבית האומן לביתו אסור, משום טירחא, וכל שכן להוליכו מביתו לבית האומן דאסור.
[ורמינהו] אין מביאין כלים מבית האומן, מפני טורח יום טוב. ואם חושש להם שמא יגנבו מבית האומן, מפנן לחצר אחרת, שהיא שמורה, ואת שרית להביאן במתניתין. לא קשיא, הא בארבעה עשר, מתניתין דשרי להביא בי"ד מיירי, וברייתא דאסר מיירי בחולו של מועד.
ששה דברים עשו וכו'. מרכיבין דקלים, כל היום של י"ד, מרכיבין יחור של דקל זכר בדקל שהיא נקבה שאינה עושה פירות והזכר עושה פירות. ולא מיחו בידם חכמים, אע"פ שהיה קשה לחכמים, שאם היה מנהג יריחו שלא היו עושין מלאכה עד חצות, היה קשה לחכמים על שהיו עושין (מלאכה) גם מלאכה זו קודם חצות, דהא אינה צורך יום טוב, ואפילו היה צורך יום טוב לא היה להם להתחיל, ואם היה מנהגם לעשות מלאכה עד חצות, היו מקפידין עליהם חכמים על שהיו עושין כל היום מחצות ולמעלה, דבמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג אלא בכל מקום אסור, מכיון שהגיע זמן שחיטת הפסח. ויש מי שפירש בשביל מצות ביעור חמץ. ולא נהירא דהא בעורו בשש ובטולו אחר כן.
וכורכין את שמע. מפרש בגמרא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בין סוף פסוק שמע לואהבת, וחכמים תקנו שיאמרו אותו, לפי שיעקב אבינו אמרו כשצוה את בניו ורצה לגלות להם את הקץ, כדכתיב [בראשית מ"ט] האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש בזרעי פסול, כמו שיצא מאברהם ומיצחק, אמרו לו בניו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא א-ל אחד, כך אין בלבנו אלא א-ל אחד, פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וידע יעקב שלא נסתלקה ממנו שכינה משום פסול זרע, אלא משום שלא רצה שידעו הקץ, ונמנע מלגלותו ובירכן. ולא מחו בידם חכמים, כיון דליכא בהא איסורא, דהא לא אמרו משה רבינו.
וקוצרין וגודשין לפני העומר, ולא חיישי דילמא אתי למיכל מיניה. ולא מיחו בידם חכמים, דליכא איסורא דאורייתא, דאע"פ דכתיב [ויקרא כ"ג] ראשית קצירכם בעומר, נצא שאסור לקצור לפני העומר, הא אמרינן [מנחות ע"א ע"א] וקצרתם והבאתם, ממקום שאתה מביא (או) [אי] אתה קוצר, דהיינו ארץ יהודה שהיו תבואותיה טובות ומובחרות, אבל מן המעמקים של יריחו, שאי אתה מביא (אי) אתה קוצר, אבל אם יאכלנו קודם שיקרב העומר, הוה איכא בזה איסורא דאורייתא, והיה להם להחמיר, אלא שלא נהגו, ולא גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה, ואלו שמיחו בידם חכמים, לפי שהיתה מפורסמת וגלויה האיסורא, ובמקום איסורא לא מהני מנהג.
מתירין גמוזיות של הקדש, גדולין שגדלו בחרובין ושקמים, שהקדישו אבותיהם, והם התירו ליהנות מגידולין. דרך חרוב ושקמה לקצצן לשבע שנים, והן חוזרין וגדלין ומיתוספין, וקודם קציצתו קרי ליה בתולת השקמה, ומשנקצץ קרי ליה סדן השקמה, והקדישום הבעלים כשהן מקוצצים, וניתוסף לאחר מיכאן, ובני יריחו סבירא להו אין מעילה בגידולין, ורבנן סבירא להו יש מעילה בגידולין.
<h2>דף נו.</h2>
ואוכלין מתחת הנשר, היו אוכלין בשבת פירות הנושרין מן הדקל המשיר פירותיו, ורבנן אסרי להו משום מוקצה מחמת איסור מחובר, ובני יריחו סבירא להו ליכא משום מוקצה, דכיון דחזו לעורבים העומדים בבתים, ומנהג העורבים לעלות בדקלים ולהורידן למטה, לא הקצה בעל הבית דעתו מהן. ורבן סבירא להו מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם. ומוקים לה בגמרא בתמרים שנפלו מערב שבת בין הכיפין, כלומר בין החריות שעולין סביב הדקל, וטורח ללקטן. אלא שהעורבים נכנסין בחריות ואוכלין אותן, וכשאדם לוקט אותם ליכא חששא שמא יתלוש, דהא (מוקים) [מקום] קרוב הוא לו, אבל בשל מכבדות שהן הענפים הגבוהים, אע"פ שהן תלושין מבעוד יום, כיון דלא אפשר ללקטן אלא א"כ יעלה שם, אפילו בני יריחו הוו אסרי, גזירה שמא יעלה באילן ויתלוש מן המחוברות, דהוי אב מלאכה.
ונותנין פאה לירק. ורבנן סברי דפאה לא נותנין לירק, כיון שאין מכניסין אותו לקיום לעשות ממנו אוצר כמו שעושין בדגן, וכיון דלא נהגא בהו פאה מיחייבא במעשר, ואינהו בני יריחו פטרי לה ממעשר, דכל פאה הפקר היא, והפקר פטור ממעשר, וזה היה הפקר בטעות, שהבעלים היו סבורים דמיחייבי בפאה, דאי לא הוו מיחייבי לתתה לא היו נותנין אותה, נמצא שאוכלין העניים טבל. ומפרש בגמרא דבראשי לפתות הוה מחלוקת בין בני יריחו לחכמים, דבני יריחו סברי שכיון שהלפתות [בני] אדם מכניסין אותם לקיום ומיחייבי בפאה, כמו כן דרך להכניס אותן לאוצר עם הירק שבראשו, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומיחייבי גם העלין שבראשיהן בפיאה, וחכמים סבירא להו דלא שמיה קיום, ואיכא איסורא דטבל בהו, לכך מחו בידם חכמים.
ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה וכו', איידי דאייתי ששה דברים של יריחו, נקט נמי לששה דברים של חזקיהו. גירר עצמות אביו במטה של חבלים, כמנהג לעשות לכל הפחות שבישראל, ולא קברו בכבוד בדרגש ומטה נאה, כדרך שעושין לשאר מלכים, כי היכי דתהוי (ע)ליה (כיואחז) [לאחז] כפרה, ומפני קדוש השם, שיתגנה על רשעו ויוסרו כל הרשעים. כתת נחש הנחשת, לפי שהיו טועין אחריו. וגנז ספר רפואות, שחבר שלמה המלך בחכמתו, כדכתיב [מ"א ה'] וידבר על העצים (ועל האבנים) וכתיב [שם] מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר [יצא] בקיר, שסיפר, לזה העשב יש כח זה ומועיל לחלי זה, ולפי שלא היה לבם נכנע על החליים, ולא היו מתפללים עליהם לשם, אלא בוטחין על הסממנין ועל העשבים, לפיכך גנזו. והודו על שלשתן. סתם מי גיחון, כדכתיב [דה"י ב' ל"ב] למה יבאו מלכי אשור ומצאו מים לשתות, ולא הודו לו, שהיה לו לבטוח בהקב"ה. עיבר ניסן בניסן, לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשאו אדר השני, שנאמר [שם ל'] ויועץ המלך חזקיהו וגו', וכתיב [שמות י"ב] החדש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן, ומפרש בגמרא דסנהדרין [י"ב ע"ב], שאם היה נקבע ניסן ונתקדש על פי ב"ד אפילו חזקיה הוה מודה שאסור לעברו עוד, אלא עדיין לא קדשוהו ב"ד, אלא שהיה נכנס יום ל', וקיימא לן דכל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, אלא שהיו ממתינין לעידי הלבנה כדי שיקדשו על פי הראיה, ורבנן סברי כיון שראוי היה לקבוע ניסן אם ראו עידי הלבנה, כאלו קדשוהו ב"ד דמי, ואמרינן זה ניסן ואין אחר ניסן, וחזקיה סבר הואיל וראוי לא אמרינן, ועדיין אדר מיקרי כיון שלא אמרו ב"ד מקודש מקודש. וקצץ דלתות ההיכל ושגרו למלך אשור ולא הודו לו.
<h2>דף נח.</h2>
תמיד נשחט בשמונה ומחצה וכו', תמיד של בין הערבים כל השנה הוא נשחט בשמונה שעות ומחצה, אע"ג דמדאורייתא שעות (אחרונות) [ראשונות] כשרות, דהיינו מכי ינטו צללי ערב, דזהו (משבע) [משש] ומחצה שהשמש נוטה למערב והצל למזרח, כי כשאדם עומד כנגד החמה צל נוטה למזרח, דהיינו [חצי] שש וחצי שבע חמה עומדת באמצע, ואין צלו נוטה, אלא [צל] כל דבר תחת[יו], אבל משש ומחצה צלו של אדם נוטה למזרח, והוא נקרא בין הערבים, וכתיב [במדבר כ"ח] את הכבש השני תעשה בין הערבים (מועדים) [מעידנא] דאתחיל שמשא למערב, ואע"פ כן (מחמרינן) [מאחרינן] למשחט יתיה, משום דאיכא נדרים ונדבות שיש לנו להקריבם, שאם נקדים לשחוט תמיד של בין הערבים (תנן) [תיכף] שהגיע זמנו, לא נוכל לשחוט אחריו [כמו ב]תמיד של שחר, משום דכתיב בתמיד של שחר [ויקרא ו'] וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים, והוה ליה למכתב והקטיר חלבי השלמים, דהא כתיב עליה אחרינא, אלא להכי כתיב עליה [גבי] שלמים, ולא על תמיד של בין הערבים, דהאי והקטיר עליה אתמיד קאי, דסופיה דקרא הוא, והכי קאמר, על העולה הזאת כלומר [תמיד של שחר], אחריה חלבי השלמים, ולא על חברתה, דהיינו תמיד של ערב חלבי השלמים. ובשבת נמי, אע"ג דליכא נדרים ונדבות [כ]דחול, כדמפרש בגמרא. לפיכך מאחרינן ליה למישחטיה תרתי שעי, דהיינו עד שמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה, דגמרה הקרבתו בשעה אחת, דהיינו תשע ומחצה, [ובשעות] הנשארות היה לנו להקריב קטרת, ומנחת הערב, וחביתי כהן גדול, דהיינו עשירית האיפה שמקריב כהן גדול בכל יום ויום מחציתה בבקר ומחציתה בערב, ולפי שנאפה במחבת נקרא חביתין, ונסכים, והדלקת נרות עבודה האחרונה שבכל היום שהיא סמוכה לערב, כדכתיב [שמות כ"ז] יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר, ואמרינן [נ"ט ע"א אותו] מערב עד בקר ואין אחרת מערב עד בקר. ובערבי פסחים דאיכא למשחט פסחים אחר תמיד של בין הערבים, כדאמרינן בגמרא, יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים, דהיינו פסח שנאמר בו [דברים ט"ז] תזבח את הפסח בערב, וכתיב ביה [שמות י"ב] בין הערבים תשחטו אותו, מדבר שלא נאמר בו אלא ערב אחד, דהיינו תמיד דכתיב ביה [שם כ"ט] ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ולפיכך לא מאחרינן ליה בעבור נדרים ונדבות אלא חדא שעתא, ולפי שאין בקרבן פסח לא נסכים ולא קטרת ולא מנחה די לו בשעה אחת להקטרת אימוריו, נמצא שתמיד של בין הערבים קרב בשבע ומחצה בערבי פסחים. וכסדר הזה בחול, היה כמו כן כשחל ערבי פסחים בשבת שיהיה תמיד של בין הערביים קרב בשבע ומחצה והפסח אחריו, ואע"פ שאין הפשט הפסח מותר להפשיטו אלא עד החזה, דעד כאן הוא צורך גבוה להוציא האימורים מתוכו, ולא יהיו שערות הבהמה נדבקין לחלב האימורים, אבל מחזה ואילך אינו צורך גבוה אלא צורך הדיוט, אע"פ כן לא חיישינן למכמר בישרא עד הערב, כלומר שיתחמ[מ]ו איברי הפסח בעוד [יום] ויפסל מאיליה, דבשעות מועטות כאלו לא יפסל הבשר עד מוצאי שבת. וכשחל ערב הפסח להיות בערב [שבת], שהיה לנו לצלות את הפסח קודם שיכנס השבת, דצלייתו אינו דוחה את השבת, וכל ישראל אינם זריזים, לפיכך מוקמינן ליה לשחיטת התמיד בתחילת זמנו, דהיינו שש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו, ויש שהות גדול לכל הזריזים ושאינן זריזים לצלות הפסח מבעוד יום.
<h2>דף נט:</h2>
הפסח ששחטו שלא לשמו וכו', כלומר ששחטו לשום שלמים, (או) [ב]אחת מארבע עבודות הצריכות לקרבן, שאי אפשר בלעדיהם, שהם, שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, אם יעשה אחת מהם שלא לשום פסח הוי פסול, דאע"ג דכל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעליהן לשום חובה, אבל בפסח וחטאת אין דינן כשאר הזבחים, דפסולין הן לגמרי ויצאו לבית השריפה. ולא תימא דוקא שאחת מן העבודות עשאה כולה לשם דבר האסור, אבל אם אמר הריני שוחט את הזבח הזה לשום פסח ולשום שלמים לא יפסל, כדאמרינן לקמן [ס"א ע"א] בפסול לאוכליו ושלא לאוכליו דלא מיפסל בכך, אלא אפילו בעיר[ב] קצת מחשבת פסול מיפסל נמי מדרבנן. ושלא לשמו [ולשמו] מיפסיל לדברי הכל, [לא] מיבעיא אליבא דר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון דפסול, אלא [אפילו] לר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם מיתפיס הוי פסול, דר' יוסי מחמיר הוא שאפילו לשון ראשון יהיה כשר מיפסל בעבור לשון אחרון אם לשון פסול, וכל שכן אם הראשון הוי לשון פסול דמיפסל. ואם הקדים מחשבת ההכשר למחשבת הפסול, כגון לשמו ושלא לשמו, לא מיפסיל אלא אליבא (דר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון) [דר' יוסי דאמר] אף בגמר דבריו אדם מיתפיס, אבל אליבא דר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון, הוי כשר אפילו לאכילה ולצאת בו ידי חובתו, ומתניתין זו ואין צריך לומר זו קתני.
<h2>דף סא.</h2>
שחטו שלא לאוכליו וכו' כגון זקן וחולה שאין יכולין לאכל כזית בשר, פסול, דכתיב [שמות י"ב] איש לפי אכלו תכוסו על השה, בר אכילה אין, דלאו בר אכילה לא. ושלא למנויו, שלא (נמצא) [נמנה] עמו באותו פסח אלא בחבורה אחרת, ומיפסל משום דכתיב במכסת נפשות, עם אותם שנמנו שם, ולא עם אחרים שלא נמנו בו, וכתיב תכוסו על השה, הכתוב שנה עליו לעכב, ומיפסל שלא למנויו, לפיכך כולהו לעיכובא, כגון שלא לאוכליו וערלים וטמאים. לערלים, בני ברית הם, אלא שמתו אחיו מחמת מילה, והן פסולים מלאכול פסח, דכתיב [שם] כל ערל לא יאכל בו. טמאים נמי אסורין בקדשים (וברכות) [ומוזהרין] הן על אכילתן. אבל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, בעבודה אחת, כגון בעירוב מחשבות, כגון הריני שוחט את הפסח הזה על עשרה בני ברית שנמנו, אבל עתה יש ביניהם אחד או שנים חולים שאין יכולים לאכול כזית צלי, לא מיפסל בכך, דילפינן מערלות, דכתיב [שם] וכל ערל (זכר) לא יאכל בו, והוה ליה למכתב וערל לא יאכל בו, וכתב וכל, לאורויי דאי כוליה ערל פסלה, מקצתה כגון למולים ולערלים, כשר נמי הוי, וכי היכי דבפסלות ערלות מקצתה לא פסלה, (הם) הכי נמי בחבירו לא מיפסל במקצת עד דהוי כולו. ובגמרא משמע דבין בשחיטה ובין בשאר עבודות לא פסלו במקצת, אלא עד דהוי כוליה, (דכשר) [דכשם] שמצינו דילפינן לעיכוב המצוה זה מזה, [כך] ילפינן להכשר מזה מזה.
שחטו קודם חצות פסול, שנאמר בין הערבים, וכשהקדים הוי כמחוסר זמן, דכתיב ביה [ויקרא כ"ב] ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה, ולא קודם לזה הזמן, וכל מחוסרי זמן ילפינן מינייהו. שחטו לפסח קודם ששחט תמיד של בין הערבים כשר, אע"ג דלא איבעי ליה לכתחלה למעבד [הכי] כדפרשינן לעיל [נ"ט ע"א] יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים מדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד, אפילו הכי לא מיפסיל בכך, שהרי הגיע זמנו לשחוט מכי מתחיל שמש למערב, אלא שהקדים זה לזה, ובכך לא מיפסיל (בכך).
<h2>דף סג.</h2>
השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, דכתיב [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי, ומתרגמינן דם פסחי(ם) ור' יהודה אומר אף התמיד, דכתיב זבחי המיוחד לי ומאי נינהו תמיד. ובברייתא תני, אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המוליך ואחד המקטיר, ואע"ג דלא כתיב אלא לא תשחט, מתרביא זריקה מדם, (ומן כל) ומוליך נמי מדם, כלומר כל אותם האנשים העוסקים בדם. ומקטיר נמי, מדכתיב בסמוך ולא ילין, כל הנך דקיימי עליה בלא ילין, ומקטיר נמי קאי עליה בבל ילין אם היה מוליך את האימורין. ואע"פ שאין הכהן מבני חבורה הנמנין בפסח, אפילו הכי עובר, מדלא כתיב חמיצך לאחד אלא כתיב חמץ סתם, [וכן] אם יש לאחד מבני חבורה.
הפסח בארבעה עשר וכו', לשמו, אם שחטו בהכשר דהיינו לשמו, ששחטו על החמץ חייב, דהא זבח כשר הוא. ושלא לשמו פטור, דהא זבח פסול הוא, ולא מיקרי זבחי, שהרי אינו ראוי לשם. ושאר כל הזבחים, כגון חגיגת ארבעה עשר ותמיד, בין לשמן שעלו לבעלים לשם חובה, בין שלא לשמן שלא עלו לשם חובה, ואע"פ ששניהם כשרים אפילו לשם תמיד, פטור אם שחטם על החמץ, דאע"ג דסבירא ליה לר' שמעון דאפילו על שאר זבחים נמי חייב, כגון תמיד וחגיגת י"ד וחמשה עשר ושלמים ונדרים ונדבות (על) הקרבים בחולו של מועד, משום דכתיב בשני מקומות זבחי, ומרבה כל שאר זבחים, דשקלינן ליוד של תיבה אחת מזבחי, ושדינן ומוספינן ליה [ל]זבחי השני, הוי אחד זבח והשני זבחיי לשון רבים, אפילו הכי מיפטר בי"ד מתמיד ומחגיגת י"ד, דכיון דמיחייב [משום] הפסח לא מיחייב בשאר זבחים דמ[ד]הוה ליה למיכתב בתיבה אחת, כלומר זבחים, וכתב בשתי תיבות, להשמיענו דבזמן דמיחייב (הפסח) [אפסח] דהיינו י"ד שהפסח כשר בו, לא מיחייב בשאר זבחים, ובחולו של מועד דלא מיחייב אפסח דהא זבח פסול הוא, מיחייב אשאר זבחים. ומשכחת ששחט הפסח בחולו של מועד, כגון שהפריש פסחו ואבד, ולא מצאו והפריש אחר תחתיו, ומצאו אחר השחיטה, ואע"ג דסבירא ליה דמותר הפסח כגון זה קרב שלמים, מדכתיב [דברים ט"ז] וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, ומקשינן [לקמן ע' ע"ב] וכי פסח הוא בא מן בקר, והלא אינו בא אלא מן הצאן, אלא לומר לך שמותר הפסח יהיה לקרבנות הבאים גם מן הבקר, דהיינו שלמים, אפילו הכי אם שחטו בחולו של מועד לשם פסח, זבח פסול מיקרי, לא מיבעיא למאן דסבירא ליה דבעי עקירת פסח בשאר ימות השנה, (שיפקירנו) [שיעקרנו] בפירוש קודם שחיטה, אינני רוצה שיהיה פסח אלא שלמים, ובענין זה יהיה שלמים, אבל בסתמא לא, משום הכי הוי זבח פסול כששחטו לשום פסח בחולו של מועד, עד שיעשנו בפירוש לשם שלמים, [ואפילו] למאן דסבירא ליה דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה, ואיפלו ישחטנו סתם שלמים הוי, וכל דיני שלמים עליו, לשתי מתנות שהן ד', ולזמן אכילתו שהן שני ימים ולילה אחד, נמצא ששלמים הוי, ושמא תאמר זבח כשר הוה, אפילו הכי ישחטנו לשם פסח, כדאמרינן [זבחים ב' ע"א] כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים, מוקים להאי מתניתין בגמרא למאן דסבירא ליה דלא בעי עקירה, דמיירי כגון שהיו הבעלים טמאי מת בפסח ראשון ונדחין לפסח שני, דכיון שלא הקריב שום פסח עדיין מסתמא לשום פסח שני קאי, ולא מיירי באבוד כדמפרשינן מעיקרא למאן דסבירא ליה דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, ומשום הכי כששחטו בחולו של מועד לשום פסח פטור מלא תשחט על חמץ, דזבח פסול הוא, אבל שלא לשמו שבפירוש עקרו מפסח, חייב דזבח כשר הוי. ושאר כל הזבחים כגון תמידין ומוספין ונדרים ונדבות הקרבין בחולו של מועד של פסח, אפילו שחטן שלא לשמן שלא עלו לבעלים לשם חובה, אפילו הכי מיחייב משום לא תשחט על חמץ, דהא זבח כשר הוו, דהא נאכל הוא לכהנים ונזרק דמו לכתחלה, חוץ מחטאת שלא לשמה, שאם שחטה בחולו של מועד דפטור משום לא תשחט, דהא זבח פסול הוא, כדתנן [שם] כל הזבחים [שנזבחו] שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מחטאת ופסח שהן פסולין לגמרי ולא מיקרי זבחי.
<h2>דף סד.</h2>
הפסח נשחט בשלש וכו', קהל ועדה וישראל, ואין עדה פחותה מי' בני אדם, וכן קהל וכל ישראל דסמוך להו. ואמרינן בגמרא דמספקא לן אי בעינן כולהו בבת אחת, ומשום הכי בעי שלא יהא כת אחת פחותה מל', או דילמא בזה אחר זה. ואפילו שהציבור מועטין ויכולין כולן לשחוט בבת אחת, מצוה ליחלק בשלש כיתות זה אחר זה. ובעוד שהיו שוחטין הפסחים היו הלוים קורין את ההלל בשיר ובזמרה, מהללויה עד ברוך הבא. והיו עושין ממנו שלש הפסקות, הראשון עד אהבתי כי ישמע ה', והשני עד מן המצר, והשלישי עד יהללוך. ובכל הפסק והפסק היו תוקעין ומריעין ותוקעין, נמצא שבכת אחת יש ט' תקיעות, ובשתי כתות שמונה עשרה, ובשלש כתות כ"ז. ואליבא דר' [יהודה] דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי, לא היו שם אלא כ"א. נכנסה כת הראשונה נתמלאה עזרה, היו הכהנים נועלין העזרה כדי שלא יכנסו יותר, כדי שלא ידחקו זה את זה. תקעו והריעו ותקעו בראש כל הפסק והפסק. שורות, שורות רבות (שורות) אחת זו מכסף כולה, שלא יהיו מעורבין חציה של כסף וחציה של זהב, משום [דהכי] שפיר טפי. והבזיכין היו עושין לקבל (כתם) [בהם הדם] בכף. ולא היו לבזיכין שולים רחבים מלמטה, אלא תחתיהן חדין, כדי שלא יוכלו לישב, שלא יניחום כהנים על גבי קרקע עד שיקבל דם אחר מבהמות שהיו מרובין, וישכחום ויקרוש הדם, ולא יהיה ראוי ליזרק. שחט ישראל, אם ירצה, שהשחיטה כשרה בישראל בכל הקרבנות, ויקבל [הכהן] הדם בבזך מצואר הטלה, כדאמרינן מקבלה ואילך מצות כהונה. ונתנו לחברו וכו', שהרי בשורה הם עומדים בעזרה עד שמגיע האחרון למזבח, משום דברב עם הדרת מלך. ובגמרא קאמר שצריך שאחרון שהוא קרוב למזבח, שילך שתי פסיעות או שלש עד המזבח, וכלי שרת בידו, כדי לקיים מצות הולכה, שהולכה שלא ברגל אלא מיד ליד [לא] מיקריא הולכה. מקבל את המלא, בידו הימנית, מיד הנותנו לו. ומחזיר את הריקן, שחזר אליו מיד הכהן הזורק אחר כן, לפי שאין מעבירין על המצות, ובחזרת המלא איכא מצוה, ובחזרת הריקן ליכא מצוה. הכהן הקרוב לגבי מזבח זרקו זריקה אחת, בבזך עצמו זורק ולא באצבע, שאין לך קרבן טעון אצבע אלא חטאת לבדה, (אלא) דכתיב ביה [ויקרא ד'] באצבעו. זריקה אחת, הבכור ומעשר ופסח אינם כי אם במתנה אחת, ולא שתי מתנות שהם ד'. וכנגד היסוד, ברוחות [שבמזבח] שהיה יסוד תחתיהן, והוא מזרחית דרומית שיש בה יסוד, מה שאין כן למזרחית צפונית, לפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב, והולך לדרום אמה אחת ולמזרח אמה אחת, כדתנן במסכת מדות [פ"ג מ"א], ולפי שהיה הכבש בדרום, ואמרינן [יומא נ"ח ע"ב] כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח, ובקרן מזרחית דרומית פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות, ובההוא קרן [זורק] והוא נופל ויורד ליסוד כנגדו. ואע"ג דבפסח ובמעשר בהמה אין מפורש מתנת דמם מן התורה, ילפינן ליה מבכור, דכתיב ביה [במדבר י"ח] ואת דמם תזרוק על המזבח וגו', דכתיב דמם ולא כתיב [דמו] אלמא [אחריני] נמי משתמעי, לימד על פסח ומעשר בהמה, שלא מצינו להם [מתן] דמים בתורה, דדינם כבכור במתנה אחת, דכתיב תזרוק ולא כתיב תשפוך, שמרחוק היה זורקו עם הכלי בקרן, והוא שותת ויורד ליסוד. והאי תנא סבירא ליה דפסח בזריקה מרחוק, ולא בשפיכה בסמוך, והוא ר' יוסי הגלילי, ור' ישמעאל ור' עקיבא פליגי עליה, כדאמרינן בערבי פסחים [קכ"א ע"א], וילפינן זריקה (דנתינה) [דכתיבא] בבכור מזריקה דכתיב בעולה, דכתיב אל יסוד מזבח העולה (מכל) [מכאן] דעולה [טעונה] יסוד. וכמעשה הראשונה כך מעשה השנייה והשלישית, כאשר אמרנו.
קראו את ההלל, אכל כתות קאי, אם גמרו את ההלל ועדיין לא כלתה הכת הראשונה לשחוט פסחיה, חוזרין וקורין את הלל פעם שנייה, ואם שנו ועדיין לא נגמרה שחיטת פסחיהם, אותה הכת שלשו, ואע"פ שלא שלשו מימיהם, שלא הצטרכו לשלש, אע"פ שהיו ישראל רבים כחול הים, לפי שהיו שם כהנים מרובין וזריזין במלאכתן. ר' יהודה אומר מימיה של כת שלישית לא הגיע לומר אהבתי כי ישמע וכו', אפילו פעם ראשון מפני (עצמה) [שעמה] מועטין, שכל כך היו ישראל זריזין במצות, שהיו דוחקין את עצמן שיהיו מן הקודמין במצוה, ובגמרא קרי ליה לכת שלישית כת עצל[נ]ית.
כמעשהו בחול, כאשר פירשנו, כך מעשהו כשחל י"ד בשבת, אלא שהכהנים (ש)היו מדיחין את העזרה מן הדמים הנשפכין שמה, או מתמצית דם הצואר שנמצאה על רצפת העזרה, אותה מדיחין הכהנים מאמת המים המהלכת בעזרה, וכשהיו רוצים להדיח העזרה פוקקין את נקב יציאתה, והמים פושטין והולכין על כל גדותיה ומדיחין כל העזרה, שרצפה של שיש היתה כולה, ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאין, ובערב הפסח מתוך שהדמים מרובין ברצפת העזרה היו מדיחין אותה, והכהנים היו מדיחין אותה בשבת שלא ברצון חכמים, ואע"ג דליכא אלא משום שבות כמכבד וכמרבץ בו, דהאי (ד)רצפה של שיש היתה שאין בה משום אשוויי גומות, ואמרינן אין שבות במקדש, ה"מ שבות צריכה התירו, כגון מחזירין רטייה בשבת [עירובין ק"ב ע"א], שאם לא היו מתירין להחזיר הרטייה לכהן לאחר עבודה, לא [היה] רוצה ליטלה מעל מכתו שהיא בפסת ידו, וקיימא לן שאסור שיהיה דבר חוצץ בין היד והכלי, אבל שאינה צריכה כגון הדחת העזרה, [לא]. [ש]כל סביבות העזרה (ו)נחשבין כקרקע עזרה, שהרי הכל נעשה על פי השם, הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ר' יהודה אומר כוס היה ממלא (וכו') מדם התערובת, המוטל על הרצפה, שאם נשפך דמו של אחד מהן מן הכלי אחר שקבלו מן הצואר, נמצא זה מכשירו, וזורקו זריקה אחת מן הכלי על גבי המזבח כנגד היסוד. ודוקא שנשפך מן הכלי אחר שקבלו בכלי, אבל אם לא נתקבל אלא שנשפך מן הצואר לרצפה, אע"פ שאספו פסול. ולא הודו לו חכמים, לפי שדם התמצית מעורב בו, והרוב הוא מן התמצית, שאינו כשר לזריקה אלא דם קילוח שהנפש יוצאה בו, ובטל דם הנפש שהוא מיעוט ברוב, ונמצא שאינו מכשירו, אבל ר' יהודה סבירא ליה אין דם מבטל דם, דמין במינו אפילו באלף לא בטיל. ועיקר מילתא דר' יהודה בחולין [פ"ז ע"ב] גבי כיסוי הדם של [חיה שנתערב בשל] (מאה) בהמות, שאינו טעון [כיסוי] כמים, דאליבא דרבנן אינו טעון כיסוי באותם דמים [אם] לא היה במים מראיהן אדמימות דמה של חיה, ור' יהודה אומר טעון כיסוי, שאין דם מבטל דם, אע"פ שאם היה מתערב במים היה פטור מן הכסוי, שהיה בטל ברוב, אבל במינו לא בטל לעולם, הלכך לא בטיל ההוא כוס דאישתפוך, וכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומתכשר.
כיצד תולין ומפשיטין וכו', כלומר כל כך פסחים רבים שהיו להם להפשיט, לא היה מספיק קרקע העזרה (לאחד מאלף) שיפשטו אותן בקרקע כמנהג רוב העולם. אונקלאות של ברזל, מסמרין של ברזל שראשיהן כפופין למעלה, דרוקש בלעז, והיו קבועין בכותלות העזרה ובעמודים, אלו עמודים קטנים הרבה, ונקראין ננסין במסכת מדות [פ"ג מ"ה] וביומא [ט"ז ע"ב], וקבועים בעזרה במקום [בית] המטבחים, ואם לא היו אלו מספיקין, [היו שם] מקלות דקין וחלקין, מפוצלין מקליפתן החיצונה, ומכניסין אותן בגידי שני הירכות הסמוכין לארכובה הנמכרת עם הראש, ומניחין אותן על כתיפיו ועל כתף חבירו, ותולה ומפשיט. [ע"ב] (ר' יהודה) [ר"א] אומר י"ד שחל להיות בשבת, [מניח] ירך רגל אחת מן הבהמה בגידי הירך השנית, ומניח ידו על כתף חבירו, ויד חברו על כתפו, ותולה ומפשיט, זה בידו אחת וזה בידו אחת, עד שמגיע לחזה, ולא יותר שהרי אין צורך גבוה יותר, שהרי יכול לקרעו ולהוציא את אימוריו בהפשט כזה. ונותנין במגס, ונותן לאותן האימורין במגס דהיינו ספל של כסף או של זהב. והקטירן על גבי המזבח. ומקשינן בגמרא הקטירן, [אטו הוא גופיה הוה מקטר להו], כלומר והלא זר הוא, שהרי הפשט וניתוח כשר בזר, ומשני להקטירן, כלומר הבעלים [נותנין] האימורים בספל, שהוא כלי שרת, עד שיבאו הכהנים וימצאום מזומנים, ויקטירום על גבי מזבח. באה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית, בשבת קאי, שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן. ושניה בחיל, שהוא סמוך להר הבית, ולא היה ביניהם מחיצה של י' טפחים גובה. והמחיצה נעשית כסרוגי החלונות שהן נקובין רובן, ופרוץ מרובה על העומד. והחיל היה בין עזרת נשים ובין הר הבית, ומן עזרת כהנים עד הר הבית היו מחיצות, ויכולין להוליך פסחיהם שם ולא יותר. ושלישית, והכת השלישית היתה עומדת במקומה בעזרת כהנים, מקום ששוחטין שם פסחיהם, [ש]אין להם מקום פנוי לילך שם, מפני שתי כתות הראשונות, ויושבות שם עד שחשיכה. והפסחים לא היו מופשטין כי אם עד החזה, וכשחשיכה כל אחד ואחד נוטל פסחו, בעוד שהוא בעורו, ומפשילו לאחוריו, כמנהג הסוחרים, ומפשיטין אותן בבתיהן, והעורות לבעלים, ואחר כך צולין את פסחיהן, לפי שאין צלייתו דוחה את השבת, ואפילו כשחל חמשה עשר בשבת צריך שיצלהו לפני השבת, כל שכן כשחל ארבעה עשר בשבת, שאיפשר לעשות צלייתם בלילה שהוא מחוייב באכילתו.
<h2>דף סה:</h2>
אלו דברים בפסח וכו', דכתיב ביה [במדבר ט'] במועדו, אפילו שחיטתו וזריקת דמו, לפי שאי אפשר לעשותן אלא [בשבת], דכתיב [ויקרא ז'] ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, ביום ולא בלילה. ומיחוי קרביו, מפרש בגמרא שמנקבין בסכין כדי שיצא [הפרש] מהן, שאם יניח לה בתוכו עד (שתשפך) [שתחשך] יסריחו. לשון מיחוי הוא, שמוציא פרש הרבה הנמצאת בתוכה, כמו [ב"ק ס"ט ע"א] וממחה ושופך, וכמו [לעיל ל"ה ע"א] המחהו וגמעו. והקטר חלביו, נמי אע"פ שיש שהות לכהן, שיכול להקטירם בלילה במוצאי שבת, אע"פ [כן] יכול להקטירם בשבת, משום דחביבה מצוה בשעתה היא. אבל צלייתו, אין עיקר מצותה ביום, אלא בלילה, ולכך אינה דוחה את השבת. והדחת קרביו, אחר שהוציא הפרש מבני המעים, ולא יסריחו אע"פ שלא ידיחום ביום אלא בלילה. (הקרבתו) [הרכבתו], על האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים, ואע"פ שאינה אלא איסור שבות דרבנן, דקיימא לן [שבת צ"ד ע"א] חי נושא את עצמו, אפילו הכי לא דחי, [ד]הוה ליה למעבד מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום. וחתיכת יבלתו שהיא ורוגא בלעז. וחותכה בצפרניו או בשיניו, [ואינה] אלא משום שבות, דמלאכה כלאחר [יד] הוא. ובגמרא [ס"ח ע"ב] מוקים לה ביבלת לחה, דאי הוה יבישה לדברי הכל מותר במקדש, כדתנן בעירובין [ק"ג ע"א] חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה. ר' אליעזר אומר דוחין, דליכא בהו אלא משום שבות, אע"ג דהוה איפשר ליה למעבד קודם השבת, אפילו הכי דוחה את השבת, מקל וחומר ומה שחיטה שהיא אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה, שהרי באבות מלאכות היא, ואע"פ כן דוחה את השבת בפסח. יום טוב יוכיח שהתירו בו [שחיטה] ובישול שהן אב מלאכה, ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום לאוכלו, הואיל והיה איפשר לו מאתמול, ואע"ג דתחומין דרבנן. מה ראייה רשות למצוה, אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, למה יעמידוהו אף במקום מצוה. אבל לר' יהושע לא הוה קשיא ליה האי, ר' יהושע לטעמיה דאמר בגמרא, דסעודת יום טוב נמי מצוה היא, שאם רוצה ללמוד כל היום ולא יאכל ביום טוב כלום, אסרינן ליה, אלא חציו לה' וחציו לכם. השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח שהיא מצוה, בטמא מת והזאתו שלישי ושביעי, ואם חל שביעי שלו להיותו בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה בשבת לא יעשה פסחו, ואפילו הכי אינה דוחה, דהכי שמיע ליה לר' עקיבא דלא דחיא, כדאמרינן לקמן בפרק האשה [צ"ב ע"א] ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, משום שיש באלה השלשה למיגזר משום כרת, דאי שרית למעבד הזאה גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן באיזמל שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן ערל גוי שנתגייר ערב הפסח (אמרינן) [אסרינן] ליה למעבד פסח, לפי שנאמר כל הפורש מן (הערלים) [הערלה] כפורש מן הקבר, שאם לא תאמר כן שמטמא כמת, לשנה שנייה יאמר אשתקד [מי לא טבלתי ואכלתי, עכשיו נמי אטבול ואוכל ולא ידע דאשתקד] גוי היה, וגוי לא בר קיבול טומאה הוא, דכחמור דמי, דכתיב [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, אבל השתא ישראל הוא ובר קיבול טומאה הוא וצריך הזאה שלישי ושביעי, ומוטב שיעבור עכשיו זה הכרת שיש לו תקנה בפסח שני, ואל יעבור כמה כריתות כמה פסחים כמה שבתות, אבל בהזאה לבדה ליכא אלא משום שבות, דמיחזי כמתקן גברא. אמר ליה ר' אליעזר ועליה אני דן, גם על הזאה שהיא פשיטא לך דאסירא, גם עליה אני חולק, אומר אני שתדחה את השבת, ואל תעכבהו מפסח מקל וחומר זה עצמו. אמר לו ר' עקיבה אחליף, אני אחליף הדין, דכיון דפשיטא לך דהזאה לא דחיא שבת, אלמוד ממנה לאסור שחיטת הפסח בשבת. אמר לו ר' אליעזר (עקבת) [עקרת] מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת. אמר לו ר' עקיבא אם תרצה להתיר הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום והזאה, הבא ראייה מפסוק מפורש כמו שהבאת ראייה מפסוק מפורש מן התורה לשחיטה. ובגמרא קאמר דלר' אליעזר כש(ת)דחה לו הלכה זו של הזאה מחמת חולי גדול שחלה ור' עקיבה קבלה ממנו, ולפי (הלא) [שלא] יתבייש ר' אליעזר לא היה אומר לו בפירוש שהוא טועה בהזאה, והיה מחזיק ר' עקיבה בקבלתו שקבל ממנו, עד (שידיניה) [שדימה] לאיסור שחיטה בשבת, כדי שיתן ר' אליעזר אל לבו מה זה שהוא עושה, הלא הוא יודע ששחיטה דוחה את השבת, והוא מראה בדבריו שיותר פשיטא לן מהזאה דלא דחיא משחיטה, נמצא ודאי קבלתו חזקה וברורה היא בידו מהלכה למשה מסיני, וכשראה ר' עקיבה שלא הרגיש בכל זה אמר לו בפירוש, אל תדינני [ב]שעת הדין מה שקבלתי ממך ומכל חכמי ישראל עד משה, מפני שהזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת, וכי היכי דהזאה אינה דוחה את השבת, אע"ג דלא אפשר דלמעבדיה מאתמול לא דחיא שבת, כל שכן הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, דהוה איפשר ליה מאתמול לעשותם דלא דחו שבת. ופריך בגמרא [ס"ח ע"א] לר' אליעזר אמאי הזאה לא דחיא שבת, [דאי] משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, להא ליכא למיחש, דהא סבירא לר' אליעזר דמכשירי מצות דוחין את השבת, כדתנן [שבת ק"ל ע"א] ר' אליעזר אומר כורתין את העצים לעשות פחמין ולעשות בהן איזמיל וכו'. ומשני הני מילי היכא דגברא גופיה חזי, שהרי הילד ראוי ומזומן למילה ומוטלת החובה עליו אם היה בר דעת, אבל הכא בטמא מת שחל להיות בערב הפסח, הוא גופיה לא חזי למצות פסח עד שיטהר בהזאה, לפיכך אין מצות פסח מוטלת עליו כלל, לכך לא דחיא שבת, אבל הרכבתו והבאתו דגברא גופיה חזי דחי שבת לר' אליעזר, כיון דמצוה שקבוע לה זמן הוו מה שאין כן במגביה תרומות ומעשרות, שאינה מצוה שקבוע לה זמן, ומשום הכי לא דחו שבת. כלל אמר ר' עקיבה, שחיטה אי אפשר ליה לעשות מערב שבת, דהא אינו נאכל אלא ליום ולילה, אבל הרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו (אי) אפשר היה לו לעשותם מערב שבת, ואפילו נולדה היבלת בשבת לא שרינן ליה אליבא דר' עקיבא, כיון דמלתא דלא שכיחא היא, [ולא] משוינן חלוק בין יבלת ליבלת, דהא הבאתו חוץ לתחום נמי משכחת לה שאי אפשר לעשותם מחוץ לתחום, כגון מי שיצא מבית האסורין או שבא ממדינת הים, ולא שרינן ליה להביאו, כיון דמלתא דלא שכיחא היא.
<h2>דף סט:</h2>
אימתי מביאין עמו חגיגה וכו', עמו עם הפסח בארבעה עשר. ובגמרא בעי מאן תנא חגיגה דקתני אימתי מביאין אותה. ומתרץ משום דתנא לעיל דהרכבתו והבאתו אינה דוחה את השבת, תנא נמי דבחגיגה הבאה עמו אפילו שחיטתה לא דחיה שבת, משום דלאו מדאורייתא הוא, אלא (שיצא) [שיהא] הפסח נאכל על השבע בגמר(א) אכילתו, שהרי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בזמן שהוא בא בחול(ה) [ו]בטהרה, דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה אם היו רוב ישראל טמאין, אבל חגיגה לא דחיא שבת וטומאה. במועט, שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחלה, כדי שיהיה הפסח גמר שביעתו ויהנו באכילת הפסח, ויהיה טעמו מוטל בפיו כל הלילה. במרובה, שהיתה חבורה מועטת ודי לה בפסח לבדו.
חגיגה היתה באה מן הבקר וכו', [חגיגת] י"ד היתה באה אפילו ממין שאין הפסח ראוי לבא ממנו, שהפסח אינו בא אלא זכר מן הכבשים ומן העזים, אבל לא מן הבקר, ואינו נאכל אלא ליום ולילה, אבל חגיגה נאכל לשני ימים ולילה אחד, כדין כל שלמים, וכן לענין מתנות.
<h2>דף עא:</h2>
הפסח ששחטו וכו', ששחטו בשבת שלא לשמו, וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו, חייב חטאת שחלל (חטאת) [שבת] בשוגג, דהא זבח פסול הוא. ושאר כל הזבחים, כגון שלמים, ושחטן לשם פסח, שהיה סבור שפסח הם. אם אינן ראויין לפסח, כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקיבה, חייב עליו חטאת, אם נעלמה ממנו שבת, או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא, שהכל יודעין שזה לא הוכשר לפסח. (ואין) [ואם] ראויין הן, כגון (שהבן) [שהוא בן] שנה של שלמים ששחטו לשום פסח, דמתוך שטריד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה, ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר. (ו)ר' אליעזר מחייב חטאת, אע"פ שטעה בדבר מצוה. ור' יהושע פוטר, דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא, פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה, שהקריב קרבן, ואע"פ ששינה את שמם דהא (כן) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפרק תמיד נשחט [ס"ב ע"ב]. ומה אם פסח שמותר לשחטו בשבת לשמו, ושינה את שמו, מודית לי דחייב חטאת, כדקתני לעיל, זבחים שהן אסורין אפילו לשמן, כל שכן כששינה את שמם דינן הוא שיהא חייב. אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת [בפסח ששינהו בדבר אסור ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין] לשחטן בשבת, תאמר בזבחים ששינן לדבר המותר, ששחטן לשם פסח, שמותר לשחטן בשבת. אמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו, קרבנות האמורין בשבת יוכיחו, כגון תמידין ומוספין שמותרין לשחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשם אלו בשבת חייב. אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת באמורי צבור שיש להם קצבה, שאינו רואה אחרים הרבה עסוקים בשחיטה, הילכך אין זה טועה אלא שוגג, דלא היה לו לטעות בדבר מצוה. (האמור) [תאמר] בפסח שאין לו קצבה, שהכל צריכין לכך, והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך, והרי הוא טריד במצוה, ואפילו שחט הוא פסחו כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא [פסח ו]שחטו לשם [מי] שהוא, וטעה כל כך ושחטו לשם פסח, וכסבור שהוא פסח, הילכך טועה בדבר מצוה הוא. ר' מאיר אומר אף השוחט לשם אמורי צבור, כל שבתות השנה לשום תמידין ומוספין. פטור, דסבירא ליה טעה בדבר מצוה ועשה קצת מצוה, כגון זה שהרי הזבח [כשר] פטור הוא, דכל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים הן, ואע"ג דקדים ושחטינהו לאמורי צבור ברישא, שהרי ניתנה שבת לידחות אצל תמידין היום.
שחטו שלא לאוכליו וכו', שחטו לפסח בשבת שלא לאוכליו, חולה וזקן שאינן יכולין לאכל כזית צלי. חייב, דהא זבח פסול. לאוכליו ושלא לאוכליו וכו', פטור, דזבח כשר הוא, דמקצת אוכלין לא פסלו, כדילפינן מכל ערל, דכולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה. ובגמרא [ע"ג ע"א] [מקשה] אמאי חייב דהא מקלקל הוא, ותנן [שבת ק"ה ע"ב] כל המקלקלין פטורין. ומשני תקן בשחיטה זו, שאם אכלו בן נח אינו חייב עליו משום אבר מן החי. שחטו ונמצא בעל מום חייב, ואין זה טועה בדבר מצוה, שהרי היה יכול להכיר, שהמום ניכר לעין הוא, וקרוב למזיד הוא. ונמצא ששחטו טריפה בבטן, שלא היה ניכר לשום אדם בעולם, פטור דאנוס הוא. שחטו הכהן בחזקת שהיו לו בעלים, ונודע שמשכו הבעלים ידיהם ממנו, ונמצא שאין לו בעלים כלל, ונשחט שלא למנוייו, או שמתו הבעלים, או שנטמאו, (והוא) דנשחט שלא לאוכליו, דטמאין לאו בני מיכל נינהו, פטור דאונס הוא. מפני ששחט ברשות, שהבעלים הביאו שם לשחטו, והכהן שחטו בחזקת שהם קיימים, או שלא נמשכו ממנו, ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שנמשכו ממנו, אפילו היה שהות ביום שהיה לו לשמוע.
<h2>דף עד.</h2>
כיצד צולין את הפסח וכו', לפי ששנינו בפרקין [דלעיל] דצלייתו לא דחיא שבת, ולכך שואל כיצד, באיזה ענין צולין אותו, אם הוא מותר בכל שפוד ברזל ובכל עץ אם לא. והשיב מביא שפוד של רמון. ודוקא של רמון, אבל של תאינה ושל דקל ושאר האילנות אסור, משום דאית בהו קטרי מטפח או מזרת, ויוצא לחלוחית העץ מן הקשרים ההם, והתורה אמרה [שמות י"ב] צלי אש ולא מבושל, אבל בשל רמון אע"פ שגם יש בו קשרים, שעיים הם, כלומר אינו בולטין ואינן צריכין להחליק אותן לפי (שהן) [שאין] מעכבין השפוד (מלכבס) [מליכנס] בבשר החי, מה שאין בשאר האילנות שצריך להחליק אותם הקישורים, וכיון שנחתך בהם קצת יוצאין מים מהם. וצריך נמי שיצא ראש השפוד הרבה מחוץ הצואר, שמשם יוצא המים, כמנהג כל עץ במקום חתיכתו. ודוקא שפוד של עץ, אבל של ברזל אסור, לפי שמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו, ונצלה בשר הפסח כל אותו שהשפוד תחוב בו נצלה מחמת חום השפוד ולא מחמת הגחלים, וכתיב צלי אש ולא שנצלה מחמת דבר אחר. ונתחבה מתוך פיו, לפי שגם הראש(ון) דבק עמו. ועד בית נקיבתו, מקום האליה. ונותן את כרעיו, ומשום שבירת עצם ליכא, כדאמרינן לקמן [פ"ד ע"ב] (המחתה בגדים) [המחתך בגידין] אין בהם משום שבירת עצם, ומשום הכי נותן בני מעיו לתוכו, ולא בשפוד אחר, דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו, משמע כולו כאחד. כמין בישול הוא זה, זה נראה כמי שמבשל כרעיו בתוכו כבתוך הקדירה, אלא תולין חוצה לו, למעלה מן הטלה.
אין צולין את הפסח על השפוד, כגון שיהיה השפוד רוחב טפח או שני טפחים, ומשים עליו הטבלה, או על האסכלה שאינה מנוקבת והיא רחבה מאוד, שאין בה בריחים ואוירין הרבה, ומשום הכי אסור, שצלי מחמת דבר אחר הוא, אבל אם היתה אסכלה מנוקבת עשויה כבריחים כעין שלנו, ויש חלל גדול בין בריח לבריח, ונותן השפוד לרחבו, וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים, שאין הטלה נוגע בברזל [מותר] והביא ראיה לזה ממעשה דרבן גמליאל, שהיה באסכלה מנוקבת. וכן מתרץ בגמרא בחסורי מיחסרא, משום דקשיא ליה מעשה לסתור. ואם תאמר פשיטא, כיון שאין הבשר נוגע כלל לברזל האסכלה פשיטא דמותר. יש לומר קא משמע לן דלא גזרינן מנוקבת משום שאינה מנוקבת.
יש וקורא אותו תוך בר, כעין שפירשנו, שהבני מעים שהיו בחיותו (אי) בתוך בטנו עכשיו הן על הבטן. ויש קורא אותו גדי מקולס, שסובר שאינו צולה בני מעיו על גוף הטלה עצמו, אלא סובר שתוחב אותו בשפוד סמוך לראש, ונראין ככובע, וכובע נחשת [שמואל א' י"ז] (ד)מתרגמינן קולסא דנחשא.
<h2>דף עה:</h2>
נגע, הפסח, בחרסו של תנור, והחרס של תנור חם הוא הרבה, וצולה אותו מקום הבשר שנוגע בו, והוא צלי מחמת דבר אחר ולא מחמת האש, לפיכך יקלוף את מקומו, הנוגע בתנור. אבל אין צריך שם לחטט (שם) אלא מלמעלה הקליפה לבדה. נטף מרוטבו על החרס, החרס הוא חם מאד, והרוטב לא היה מבושל כל צרכו, ומחמימות החרס (הקטורת) נתבשל, ואחר כך אותו שומן חם חזר על הפסח שהוא גם הוא חם, יטול את מקום שנפל שם בעומק, ולא סגי ליה בקליפה אחת לבדה, לפי שנבלע ונ[ת]ערב בפסח דבר אסור שהוא השומן שנצלה מחמת דבר אחר, אע"ג דאיסור חם נופל על לחם חם לא צריך (להעמידן) [להעמיק] בו, לא דמי בשר לפת, דיותר הוא בולע מפת לחם. נטף מרוטבו על הסולת, והיתה הסולת חמה מאד, והרוטב לא היה נצלה כל צרכו, ונצלה מחמת חמימות הסולת, והוא צלי מחמת דבר אחר, יקמוץ את מקומו, כלומר אסור לאכול אותו סולת שנפל שם הרוטב, לפי שהוא אסור, ולגבי סולת לא שייך למימר וחזר עליו, שכיון שנפל שומן לתוך סולת הוא נבלע בסולת ונעשה עיסה עבה, אבל בחרס שייך למיתני, לפי שהשומן הנופל על החרס אינו נבלע כולו שם, אלא הוא זב משם ונופל למקום אחר. ויקמוץ את מקומו, הוא שנוטל קצת מסולת שסביב מקום שנפל שם הרוטב. ויטול את מקומו דקאמרינן דסגי בהכי, מיירי שלא נצלה הפסח עוד בתנור עד שנטל את מקומו, שלא שהה אותו רגע אחד בתנור, אלא שהוציאו תיכף מן התנור משחזר הרוטב עליו, שאם שהה שם נתפשט האיסור במקום אחר וכולו אסור.
סכו [ב]שמן של תרומה, אחר שנצלה לגמרי, ובעודו חם סכו בשמן של תרומה צונן, ולהכי סגי ליה בקילוף את מקומו, שאם היה השמן חם הוי חם לתוך חם, דכיון שבשר הוא רך ונוח לבלוע צריך ביה ליטול את מקומו, ולא הוה איפשר שהרי סכו כולו. ואם חי הוא ידיחנו, דצונן לתוך צונן בהדחה סגי. סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשה אותו בעל השמן דמים לבני חבורה. כלומר שיאמר להם, הרי אותם הדינרין שהייתי חייב לכם, בעבור חלק המגיע לי בזה מן הפסח שסכתי הפסח, פרעתי לכם ששה פשיטין. ואסור זה לומר, לפי שאין מוכרין מעשר שני, מאחר שנכנס לירושלם, שפורע חובו ממעשר [שני], ואין לו בו אלא אכילה לבדה, לקנות בו ולא למכרו, אלא רשאי ליתן לחבירו שם מתנות סתם, כדתנן [מע"ש פ"ג מ"א] לא יאמר אדם לחבירו תעלה למעשר זה לירושלם לחלק, כלומר (שהיא) [שיהא] השליש או הרביע שלו, אלא מעלין ונותנין זה לזה מתנה סתם.
<h2>דף עו:</h2>
חמשה דברים וכו', אלו ה' דברים הן קרבנות צבור והן נאכלין, אע"פ שהן נאכלין, וקיימא לן דקרבן צבור קרב בטומאה דילפינן [לעיל ס"ו ע"א] מבמועדו אפילו בטומאה, והוה סלקא דעתין דכי היכי דהן נאכלין בטהרה הם, הכי נמי יהיו נאכלין כשהן באין בטומאה, קמ"ל מתניתין זו דאינן נאכלין, לפי שלא היתה עיקר הנאתן לאכילה, אלא לצורך אחר, עומר להתיר חדש להדיוט, והוא בא מן השעורים, ושתי הלחם היו באות מן החטים להתיר לגבוה, שמשם ואילך רשאים להביא מנחות מתבואה חדשה, ולחם הפנים להתנאות השולחן, שלא יעמוד השולחן בלא לחם, ועומד שם שבעת ימים שלמים, ואינו נאכל, נמצא שאין עיקרו לאכילה. וזבחי שלמי צבור, כגון כבשי עצרת ושעירי הרגלים, שהן מכפרין על שנכנס טמא למקדש, כדאמרינן בשבועות [ב' ע"א] ושעירי ראשי חדשים, שבאין לכפר על טהור שאכל את הטמא. ובגמרא פריך (חגיגת י"ד), [וניתני נמי שעירי הרגלים] ומשני דבכלל שלמי צבור הוא. אבל הפסח שבא בטומאה, כגון שהיו צבור טמאין, או הכהנים לבדן טמאין, או הכלי שרת טמאין, לא היו נדחין לפסח שני, (ואין) דכתיב [במדבר ט'] איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו', (יהיה) [יחיד] נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני, אלא עבדי בטומאה, וכיון שעיקרו לא בא אלא לאכילה ולא לכפר, בודאי כשהותרה הטומאה אדעתא למיכליה שרייה.
<h2>דף עח:</h2>
נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם, דהא אין עיקרו בא אלא לאכילה, והא ליכא. והאי תנא סבר דאכילת פסחים מעכבא. נטמא החלב [ובשר] קיים, זורק את הדם לכתחלה, דהא עיקרו קיים. ובגמרא דייק מדקאמר זורק ואינו זורק אבל בדיעבד (והוא) [הורצה ד]אכילת פסחים (ו)לא מעכבא.
<h2>דף עט.</h2>
נטמא קהל או רובו וכו', ומאחר שהכהנים טמאין אי אפשר להקריב פסח בטהרה, אע"פ שהקהל טהור. והוא הדין לכלי שרת אם יהיו כולן טמאין, ואין צריך לעשותן חדשים, או שהיה שבת. יעשה (בטבל) [בטומאה], אפילו הטהורים שיש בתוכן לא ישמרו עצמן מן הטמאין, למאן דסבירא ליה טומאה הותרה לציבור. ולמאן דסבירא ליה דחויה היא בצבור, צריכין הן להזהר שלא יגעו בטמאין, דיחיד נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני, אלא עבדי בטומאה. [ולא מיבעיא] (ו)אי האי תנא סבירא ליה דטומאה הותרה בצבור, מוטב יעשו כהנים טמאים כשרים, ואל יעשו ישראלים זרים טהורים, דכיון שהותרה בצבור כטהורים לגמרי נחשבין, אלא אפילו למאן דסבירא ליה דחויה בצבור, אפילו הכי עדיפי כהנים טמאים מזרים, שזרות לא הותרה בצבור בשום ענין. נטמא מיעוט הקהל וכו', הטהורין עושין את הראשון בטהרה, והטמאין שהן מיעוט הקהל נדחין לפסח שני, ובגמרא מוכח [לעיל ס"ז ע"א] דכי אמרינן דצבור [עבדי] בטומאה, דוקא בטומאת מת, אבל אם היו זבין ומצורעין או טמאי שרץ [לא], מדכתיב לנפש. ויחידים שנדחין לפסח שני (אלא) [אפילו] בשאר טמאין, והכי קאמר קרא, איש, איש נדחה לפסח שני מכל טומאה שבעולם, אבל צבור אינו נדחה אלא עבדי בטומאה, ובאי זה טומאה, לנפש, דהיינו טומאת מת, ואם היו רובן זבין או טמאי שרץ, אין עושין לא את הראשון ולא את השני, (ואפילו בפסח הבא בטומאה אע"פ שבא בטומאה, ונדחין לפסח שני).
<h2>דף פ:</h2>
הפסח שנזרק דמו וכו', כיון [שנטמא] בשוגג הציץ מרצה, שהציץ מרצה על טומאת בשר או על החלב או על הדם כשנטמאו, דכתיב [שמות כ"ח] ונשא הכהן את עון הקדשים וגו', וכתיב [שם] והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו', ועון הקדשים הוא מרצה, דהיינו דם ובשר, לא עון המקדשים, דהיינו טומאת גוף האדם, ואע"פ כשזרק לא היה יודע שהנזיר ועושה פסח שהם הבעלים היו טמאים, לא הורצה להם כלל, ועושה הפסח נדחה לפסח שני. והנזיר איכא מאן דאמר [נזיר ט"ז ע"א] סותר נזירות כולו, ומתחיל למנות ל' יום כתחלה, ויש חולק שם בנזיר, שאומר שאינו סותר אלא שבעה, כיון שטומאה ביום ל'. ולהכי נקט נזיר ועושה פסח, משום דעיקר קרבן לאכילה הוא, פסח דכתיב [שמות י"ב] איש לפי אכלו, נזיר נמי שמביא שלמים, ובעי (שישלח) [שישליך] שערו תחת דוד שהשלמים מתבשלים בו, כדכתיב [במדבר ו'] ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, ועוד דבעי הנפת הזרוע בשלה, אלא מצריך שיהא טהור בשעת זריקה, שיהא ראוי למצוה האמורה בו. ומקשינן בגמרא והתניא הציץ מרצה על החלב ועל הדם ועל הבשר שנטמא בין שוגג בין מזיד, והא אמרת טעמא שנזרק ואחר כך נודע, אבל נודע ואחר כך נזרק לא. ומתרץ טומאתו בין בשוגג בין במזיד, אבל בזריקתו טעמא דזרק בשוגג, שלא היה יודע שוהא טמא הוא דהורצה, אבל אי זרק במזיד לא הורצה. ועל טומאת הגוף, אפילו בשוגג לא הורצה.
<h2>דף פא:</h2>
נטמא טומאת התהום, ומפרש בברייתא איזהו טומאת התהום, כל שלא הכיר [בה] אחד בסוף העולם, כלומר שנפל כותל אחד על איש אחד, ולא ראה שום אדם בעולם זה, ולא נודע עד עתה בערב פסח שמצאוהו שם (ונמצא), ונודע שזה נזיר ועושה הפסח עברו על התל ההוא, זה הוא טומאת התהום, שאינו סותר והקרבן מרוצה, דבנזיר כתיב [במדבר ו'] וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו, במחוורת עליו, ובעושי פסח כתיב [שם ט'] איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם, ולא הוה צריך למכתב לכם, אלא בא להשמיענו במחוורת לכם, [ש]תהיה הטומאה ידועה [לכם] ואם ראה אחד בסוף העולם, שראה (זה) נפילת זה הכותל על האדם, אע"פ שזה הנזיר ועושה פסח לא ידעו מעולם, אין זה קבר התהום, וטומאה ידועה היא נחשבת, ועל טומאת הגוף אין הציץ מרצה.
נטמא שלם או רובו וכו', ושרפינן ליה כדין כל קדשים שנפסלו, שטעונין שריפה, כדין נותר, ולפני הבירה, כדי לביישו שלא נזהר כלל בשמירתו, שהרי ניטמא כולו או רובו. ומעצי המערכה, אבל מעצי עצמן לא, שלא לבייש את מי שאין לו, אי נמי משום חשד, שאם ישאר מן העצים קצת היו מחזירין אותן לבתיהן, והיו הרואין חושדין אותן שהם נותנין בבתיהן מעצי המערכה. אבל כשניטמא מיעוטו או נותר של פסח, דליכא (פשיטת) [פשיעה] כל (בין) [כך], אין לנו לביישו, ושורפין אותו בחצריהן ועל גגותיהן מעצי עצמן, אבל אין ל(נ)ו להביא לביתו מעצי המערכה משום חשד, כדאמרן דלא ידעו כולי עלמא למה הוא לוקח מעצי המערכה. והצייקנין, הם אנשים (שבעים) [שעינם] רעה. (ומן מציק) [שורפין] אותו, לא היו חוששין בבושתן, והיו מוליכין בי[ד]ן אותו המיעוט או הנותר לפני הבירה, כדי שיתנו מעצי המערכה ולא יוציאו משלהן וגגותיהן וחצריהן נמי ראויין הן לשריפת קדשים קלים, דהא מקום אכילתן הן בכל העיר וכו', לא יאכל בקדש באש ישרף, לימד על הקדשים שנפסלו ששריפתן במקום אכילתן הכי דרשינן בפסח ראשון בפרק כל שעה [כ"ד ע"א]. ואע"פ כן תנא באלו עוברין בפסח [מ"ט ע"א], שאם עבר צופים ונזכר שיש בידו בשר קודש שורפו במקומו, ולא מטרחינן ליה לחזור אם אינו רוצה, וצופים הוא מקום קרוב לירושלם שיכול לראות משם הבירה, ובגמרא מקשינן אמאי כל אנשי ירושלם כשהיו שורפין אותו בחצריהן אמאי לא היו שורפין אותו מעצי המערכה, דהא תנן אם עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, ומתרץ כיון דאכסניים היו ולית להו כל צרכן, עשאום כצייקנים ליהנות מעצי המערכה, מה שאין (כן) ראוי לומר [כן] בבעלי בתים של ירושלם. ומשמע (מביאין) שאם אותו האיש שהחזיק בדרך ונזכר שיש בידו בשר קדש ולא עבר צופים, אם היה רוצה לשרפו מן (הגנים) [הגגים] או מן החצירות של ירושלם ולשרפו מעצי עצמו מצי עביד, ולא ממחינן בידיה, דכדי להקל עליו אמרו לפני הבירה כדי לשרפו מעצי המערכה. ויש לומר דכדי לביישו צריך שישרפנו לפני הבירה, וראשון נראה יותר.
<h2>דף פב.</h2>
הפסח שיצא או שנטמא וכו', ישרף בארבעה עשר, ואין צריך לשהותו עד הבקר של ששה עשר, שתעובר צורתו דהיינו ליל (שבעה) [חמשה] עשר. ומיהו ביום חמשה עשר לא מצי (צריך) [שריף] ליה, כדיליף לקמן [פ"ג ע"ב] דאין שורפין קדשים ביום טוב, דכיון (שיפסלו) [שפסולו] בגוף הפסח טעון שריפה מיד. אבל נטמאו בעלים או (שימותו) [שמתו], שנפסלו מחמת דבר אחר, דהיינו מפני הבעלים, טעון עיבור צורה, שאין רשאי לשרפו מיד דשמא סבירא (לך) [ליה] דאכילת פסחים לא מעכבא, וקרבן כשר הוא, ואין ראוי לשרוף קדשים כשרים, ולכך מעבר צורתו, והן נפסלין בלינה, (והלא ספק אין נפסלין) והן טעונין שריפה כדין נותר, וכיון שאין יכול לשרפן ביום טוב (ו)שרפן לששה עשר. ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף זה וכו', דסבירא ליה דאכילת פסחים מעכבא, וכנפסלו בגופו דכנטמא דמי.
<h2>דף פג.</h2>
העצמות והגידים והנותר וכו', עצמות הפסח שאין יכול לשברן, דכתיב [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו, ונשאר בתוכן מוח, והרי הוא נותר וטעון שריפה. והעצמות נמי טעונין שריפה, מפני ששמשו לנותר, ואי בעי לשברן לששה עשר מצי לשברן, דלא אסרה תורה שבירת העצם אלא כשהוא בכשר ולא בפסול, דכתיב ועצם לא תשברו בו, בכשר ולא בפסול, ויכול להוציא המוח מתוכן לשורפו, אפילו הכי לא סגיא ליה בהכי, [ד]שימוש (מותר) [נותר] מלתא היא. וכן הגידין, מפרש בגמרא בגידי צואר ליכא למימר, דהא עץ בעלמא הם ולא בני אכילה, ולא מיקרי נותר, ובגידי בשר הרכים ליכא לפרושי דהא בשר גמור הוא והיינו נותר דקתני בתריה, ובגיד הנשה הסמוך לעצם ליכא לפרושי, דכיון דאסור הוא מן התורה לאוכלו לא מיקרי נותר ולא טעון שריפה כלל. ומוקים לה בגמרא בגיד הנשה החיצון [ה]סמוך לבשר, שהוא אסור מדרבנן ואין חייבין עליו, דכיון שאסרוהו חכמים אין לו לאוכלו, ולהשליכו לכלבים אי אפשר שהרי מותר מן התורה, ואין נותנין קדשים לכלבים, וכשנשאר מיקרי נותר וטעון שריפה, דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל, שני גידין הן, פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, והחיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. והנותר מבשר פסח, שנתעצלו באכילתו בליל חמשה עשר. וכולן הנזכרין ישרפו לששה עשר, שהוא חולו של מועד, ואע"פ שנפסל בבקר ראשון, אינו רשאי לשורפו ביום טוב, כדאמרינן בגמרא שאין עשה דתשרפו באש, דוחה את לא תעשה כל מלאכה ושבתון שהוא עשה ביום טוב, וכל שכן (שהוא) [שאינו] דוחה את השבת.
<h2>דף פד.</h2>
כל הנאכל בשור הגדול וכו', מפרש בגמרא והכי פירושא, כל הנאכל בשור הגדול אם יהיה שלוק, ושלוק הוא יותר משאר מבושל שנוהגין כל בני אדם לאכלן, והן ראשי (הנפוס) [כנפים] והסחיסין, הואיל ונאכלין הן בשור הגדול כשהוא שלוק, יאכלו בגדי הרך בצלי. ומי שמגיעו כזית מראשי כנפים והסחיסין יצא ידי חובתו, ואע"ג דבשור לא יהיו נאכלין במבושל כל שכן בצלי, אפילו הכי בשר גמור חשיבי, אבל שאר העצמות שאי אפשר לאכלם בשום ענין (בבשר) [בשור], אע"ג דבגדי הם רכים ונאכלין, לא חשיבי בשר, ואין האוכל(י)ן יוצא בהן ידי חובתו. ראשי הכנפים, הם סוף עצמות הכנפים. והסחיסים, הן ראשי צלעות השדרה הסמוכין לבשר החזה וראשי אזנים.
השובר את העצם וכו' לוקה, דכתיב [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו, אבל בטמא אינו לוקה, [ד]כתיב בו למעוטיה, בו בכשר ולא בפסול. ומותיר אפילו בפסח טהור אינו לוקה משום לא תותירו. ופליגי בזה בטעמייהו דהא מילת[א] בגמרא, חד אמר מפני שהוא לא תעשה הניתק לעשה, דכתיב [שם] לא תותירו ממנו עד בקר, ועצם לא תשברו בו, והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, כלומר צונו הקב"ה שלא (נותר) [נותיר] ממנו עד בקר, ואם נעשה נוכל לתקן מעותינו בשריפתו. וחד אמר מפני שאין בו מעשה, כלומר כשאדם עובר על בל תותירו, אינו עושה מעשה באחד מכל איברי הגוף, אלא שיושב שהוא מתבטל מאכילה, ואין זה דומה ללאו דחסימה שיש בו מעשה. וחד אמר משום דהתראת ספק הוא, שכשאדם מתרה בו בחצי הלילה, ואמר לו פלוני למה אינך אוכל זה הבשר כתיב לא תותירו, והוא יכול להשיבו עדיין יש לי שהות לעשותו, וכן כל שעה ושעה מן הלילה יכול לדחותו, ואי אפשר לצמצם להתרות בו סמוך לעמוד השחר, שהוא יכול להשיבו (ו)לא יהיה עמוד השחר עד זמן ארוך.
<h2>דף פה:</h2>
אבר (שיוצא) [שיצא] מקצתו וכו', כלומר חצי הרגל שיצא חומת ירושלם, והוא צריך לחתוך את היוצא, מפני שהוא אסור באכילה, וטעון שריפה, מפסוק [ויקרא י'] מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש וגו', וכתיב לעיל ממנה, הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה וגו', כלומר לפני ולפנים, שאם היה כן ודאי טעון שריפה, דמחטאות החיצונות [הוא], שאין חובה עליהן שיזרקו מדמם כי אם (קרבנות) [על קרנות] המזבח, ולא בפרכת ההיכל, ואם יעבור והכניס הדם ראוי היה לשריפה, ושמא תאמרו נפסל בי[ו]צא, שיצא אותו דם של שעיר של ראש חדש חוץ לעזרה, שהרי הקדש פגומה היתה, שאם היה כן הדין היה עמכם לשרפו. נמצא מכאן דיוצא טעון שריפה, ולפיכך צריך לחתכו, ואי אפשר מפני שבירת העצם, ואע"פ שהוא פסול מן התורה, אי אפשר לחתכו בעצמים שלא ישבר אלא מקום היוצא. כיצד יעשה, חותך הבשר [ו]יכול (לעצמם) [לצמצם] עד שמגיע לעצם, כל סביבות העצם, וקולף כל הבשר עד שמגיע לעצם הפרק, דהיינו צומת הגידין, וחותך אותן הגידין המדבקין עצם הנמכר עם הראש שהוא עצם ראשון, עד עצם השני, שהוא סמוך לעצם הגידין, [עד] הקולית שהוא שלישי, והוא כנגדו בגמל ניכר הוא (אינו מדילר) הדבוק בכף הירך, ובחתיכת הגידין ליכא משום שבירת העצם. ומיירי שלא היה כזית בשר במה שיצא חוץ לחומה, שאם היה בו כזית בשר היה מטמא לכל הפסח, שהרי ביוצא גזרו בו טומאה, כמו שגזרו בפיגול ונותר, ולא היה בגמרא מוכח דביוצא של פסח לא גזרו רבנן טומאה, משום דבני חבורה זריזין הן, אבל במוקדשין צריך לפרש כן, דבשאר המוקדשין מספקא לן בגמרא אי גזרו בו טומאה אם לאו, וממשנה זו לא מייתי, דמצי לאודוחי דלא גזרו, דמצי לתרוצה כשאין בו כזית בשר מבחוץ, ולא כזית מוח מבפנים. ובמוקדשין, שאין בהם משום שבירת העצם, חותכו במקום סוף היוצא בקופיץ, ואם יישבר מבפנים גם העצם אין אנו חוששין בכך.
מן האגוף, האגוף נקרא אותו מקום שכופף הדלת שם כשנסגר כולו, והאגוף מעכבו מלהסגר יותר, מלשון הגפת דלתות, שפירושו נעילת השערים, ומנהג העולם כשעושין פתח בחומה שעוביה עשר אמות, עושין באמצעיתה כיפה של שתי, והדלת עומד באמה ראשונה, ודופק על אמה השנית, ובאותה אמה חיצונה נקראת אגוף עצמו, ומן סוף הכיפה ולחוץ כלחוץ ונפסל ביוצא. והאגוף עצמו בעביו שהוא טפחים או טפח כשיעור עובי הכיפה מן הדלתות, מספקא בגמרא אי כלפנים הן, שהרי כשהן נפתחין אדם יכול לעמוד שם ולאכול, או כלחוץ, שהרי בשעה שנסגרין הדלתות אין שם אויר, ובגמרא מוכח דהא דמשמע מתניתין דאגוף עצמו כלפנים מיירי בחומת העזרה, ולענין אכילת קדשי הקדשים, כגון חטאות ואשמות נאמר, אבל [ב]שערי ניקנור ובאגוף שערי חומת ירושלם, פשיטא לן שלא נתקדשו שערי ניקנור, מפני שהמצורעין עומדין שם בעודן מחוסרי כיפורים, ומכניס שם בהונותיו ביום שמיני לספירתו, לאחר שנתרפא וגלח וטבל בשביעי והעריב [שמשו], ביום שמיני שהוא חייב להביא קרבנותיו, ומדם האשם שמביא צריך (להודות) [להזות] על בהן ידו ורגלו הימנית, והתירה לו תורה להכניס שם בהונותיו, ואע"ג דביאה [ב]מקצת שמה ביאה, הכא שרי במצורע, אבל ביאה [גמורה] לא שרא ליה רחמנא, ואם היה אגוף עצמו דהיינו חוץ עובי הכיפה, שדלתות שערי ניקנור דופקין בה כלפנים, הרי לא היה יכול לעמוד חוץ לכיפה ולהכניס ידו לפנים מן השערים, מפני העובי שהוא כאמה וכאמתים, ואין ידו מגעת שם לחלל, אלא אם כן שיכנס כולו, ואין אנו מתירין אלא לבהונות לבדם. ואם תאמר ליקדשן שערי ניקנור, ויהיו כעזרה (ונשמח) [עצמה], ויעמדו מצורעים חוץ מן האגוף, ויכניס ידו תחת האגוף עצמו. יש לומר אפילו נתקדשו לא קרינא ליה לפני ה', אלא בחלל שמן הדלתות ולפנים, שאף בשעה שהן נסגרין הן לפנים. ואגוף של שערי ירושלים פשיטא נמי שלא נתקדש, מפני (שהמצוה) [שהמצורעים] מבפנים תחתיו, שפעמים שהן בצד שערי ירושלם ויצטערו ביותר מן החמה או מן הגשמים, ואפילו היו מקודשין לא היו נשמרים מליכנס תחת אגוף שדלתות השערים דופקין בו, ויכשלו (ו)תדיר, והילכך שרינן להו עד מקום שהדלתות דופקות שם. החלונות, שבחומת ירושלם, (ועד בין מן) [ועובי] החומה כלפנים, נאכלין שם קדשים קלים. ובגמרא מוקים לה בחלונות שאינן גבוהות יותר מן הקרקע של עזרה וההיכל, שהיה בנוי על כ' אמה על החיל, אבל יותר מהן אין להן קדושה, שגגין של ירושלם לא נתקדשו לאכול שם קדשים קלים, אלא אותן גגין ועליות שהן גבוהין בזה השיעור, ומוקים להאי חומה דקאמר (הגוה) [קטנה לפנים מן החומה] גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה ולא יותר, לפיכך נתקדשה, אבל החומה החיצונה שהיא גבוהה מאד לא נתקדשה עוביה, ואין אוכלין שם קדשים.
<h2>דף פו.</h2>
שתי חבורות שהן אוכלין פסח אחד בבית, אלו הופכין פניהם זה לכאן וזה לכאן, ואע"פ שהן נראין כשתי חבורות לא איכפת לן, דסבירא ליה להאי תנא שהתורה לא אסרה אלא (שאינו) [שאדם] אחד לא יאכל מפסח אחד בשתי מקומות. ומחזיר את פניו, כלפי חבורתו, כדי שלא יחשדוהו אוכל עם החבורה האחרת. והכלה כמו כן מותרת להפוך לצד אחד ולא לשולחן (לאכלה) [ולאכול], דאע"ג דהוי כשתי חבורות, ומפני שהיא בושה לאכול היא צריכה לעשות כן, ואין בזה שום חשש איסור.
<h2>דף פז.</h2>
האשה בזמן שהיא בבית בעלה, דמסתמא דעתא לימנות בפסח של בעלה, כל שלא פרשה שדעתה בשל אביה, ואע"פ שהוא רגל הראשון, כיון שלא יצאה מבית בעלה יום או יומיים לפני ארבעה עשר [לכן תאכל משל בעלה, אבל אם הלכה רגל ראשון שלאחר נשואיה לעשות בבית אביה], וסבור האב שתעמוד עמו גם ימי הפסח, ושחט(ו) עליה, והבעל סבור שתחזור אליו ושחט עליה, וכשנשאל אותה באי זה היתה רוצה קודם שחיטה, אם תאמר בשל בעלה תאכל משלו, ואם תאמר בשל אביה היתה רוצה, תאכל משל אביה, אבל אם תאמר האשה בשעת שחיטה לא נתתי אל לבי כלל, אבל עתה שנשחטו שניהם דעתי יותר נוטה אצל אבי, לא תאכל משל אביה, משום דאין ברירה, שלא נאמר כיון שעכשיו היא מתרצה בשל אביה איגלי מלתא שקודם שחיטה בשל אביה היתה רוצה, וכל שכן שלא תאכל בשל בעלה, וצריך שישחטו בעבור האשה לבדה פסח אחר.
יתום ששחטו עליו אפוטרופוס[ין] כגון שאביו צוה לפני מותו שיהיה ברשות ראובן ושמעון, או בית דין מינו אותן על היתום הזה, ולאלו האפוטרופסין יש להם שני פסחים, שאין דעתן לאכול מפסח אחד, וכל אחד ואחד סבור שיאכל היתום מפסחו, ושוחטין עליו, ולאחר ששחטו באו לשאול לו באי זה מהם היה דעתו קודם שחיטה, וכשיאמר דעתי היתה נגמרת בשל ראובן יאכל מפסח ראובן, הכל כמו שפירש[נ]ו באשה.
עבד של שני שותפין, שקנו עבד והטבילוהו לשם עבדות, ומלוהו תחלה, והוא מתחייב בכל מצות האמורות בתורה שהנשים חייבות, שאין בהן זמן גרמא, ובפסח אע"פ שהזמן גרמא מחייבי אשה ועבד, מריבוי דקא, דכתיב [שמות י"ב] במכסת נפשות, אפילו אשה במשמע. ושנים השותפין ששחטו כל אחד ואחד (זה) על זה העבד, אינו רשאי לאכול מאחד מהן, מפני חלק חברו שלא (נמצא) [נמנה] עמו בחלקו, ונמצא פסח (שלא נאכל) [נאכל שלא] למנוייו, ואין תקנה בדבר, אלא שיאמר אחד מן הבעלים אני (רואה) [רוצה] שיאכל משל זה השני (ששחט) [שישחוט] על כולו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין [כגון שהוא של שני שותפין ושיחרר האחד את חלקו], אי נמי שהיה כולו של אדם אחד, ובא אחד מן השוק ואמר לעבד, הריני נותן לך מנה זה על מנת שתפדה את עצמך, או כולך או חציך, והיה שוה מאתים ונמצא שחציו בן חורין, ובכי האי גונא ליכא למימר מה שקנה עבד קנה רבו, דהא על תנאי זה נתנו לו, וכששחט רבו על זה העבד אסור לאכול משל רבו, מפני חלק שלו בן החירות. ובגמרא [פ"ח ע"א] פריך, מדלא קאמר במתניתין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, מכלל דמשל עצמו מותר לאכול, ואמאי הרי יכול רבו לעכב עליו. ומשני דמתניתין זו נשנית אחר התקנה, שהסכימו בית שמאי ובית הלל שכופין את רבו ומשחררו, מפני שאינו יכול לישא בת חורין מפני צד עבדות, ולא שפחה מפני צד חירות, וכיון שיש כח בעבד לכוף את רבו לשחררו, אע"פ שלא שחררו ברשות עצמו הוא כאלו שחררו, ואין כח ביד רבו לעכב חלקו ממה ששחט העבד לעצמו.
<h2>דף פח:</h2>
האומר לעבדו צא ושחוט עלי וכו', שחט גדי יאכל, ואע"ג שרגיל היה האדון לאכול טלה, לא אמרינן יצא לבית השריפה, דאע"פ שלא היה מעולם הרב (בזה) [עושה] הפסח בגדי, (שלא) [אלא] אמרינן אע"פ שלא היה רגיל במאכל גדי, ניחא ליה בכל מה דעבד (עבירה) [עבדיה]. ושחט טלה יאכל, אע"פ דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה, לפי שהיה מסתפק בדעת רבו, והיה מתפחד שלא יכעוס עליו. יאכל מן הראשון, אע"פ שאינו רגיל בו, דכיון דלא פריש ליה רבו גדי או טלה בפירוש, גלי דעתיה שסמך עליו וניחא ליה בראשון, והשני יצא לבית השריפה, שחולין בעזרה הן, שכבר יצא בגדי הנשחט ראשון, ומשנשחט הפסח אין יכולין למשוך ידו הימנו, כדאמרינן לקמן במתניתין. שכח מה אמר לו רבו וכו' כלומר עד עכשיו הוה מיירי שלא פירש לו רבו גדי או טלה (או) [אלא] סתם, ובמשנה זו מיירי שבפירוש אמר לו רבו טלה ולא גדי, אבל העבד שכח דעת רבו. כיצד יעשה, שאם שוחט לשם רבו נמצא שמביא חולין לעזרה, וכיצד יעשה בהיתר, (וש"מ) [ישחט] גדי וטלה ויאמר, אם גדי אמר לי רבי, גדי שלן וטלה שלי, שאותו הטלה אוכל אני. ובגמרא (לבדו) פריך, ממה יש לעבד לקנות, הלא מה שקנה עבד קנה רבו, ואם יקנה [מממון] רבו יכעוס עליו, שהוציא כפלים ממה שהיה צריך בעבור שכחתו. (להשליך) [הולך] זה העבד אצל רועה שרגיל רבו לקנות ממנו, ובעבור תקנת רבו שיצא ידי חובתו, [אם] טלה אמר לו רבו, זה הרועה יקנה זה הטלה לרבו על מנת שיהיה הגדי (מזה) [לזה] העבד, ויוצא הרב בטלה והעבד בגדי. וכשיאמר הרב אחר שחיטת שניהם גדי אמרתי לך, יצא בגדי [בין] שנשחט ראשון בין נשחט אחרון, והעבד בטלה. ואם תאמר איך יצא העבד בטלה הרי אינו ברשות עצמו, שהרי אם שחט רבו עליו ושחט הוא לעצמו [אינו] יוצא בשל עצמו. יש לומר דלא דמי, כיון ששחט רבו עליו אין כבודו שישחט הוא, אבל בכי האי גונא שלא שחט רבו עליו אלא שעשה הרב שליח לעבד להוציאו ידי חובתו, כיון שאירע לרב תקלה בזה, והתקנה היא שיצא העבד בשלו, אין בזה ספק שמוחל רבו בזה. שכח רבו [מה] אמר לו, שאינו זוכר אם טלה אמר לו או גדי אמר לו, וזה העבד כבר שחט שניהן, שניהם יצאו לבית השריפה, שאינן ראוין לאכילה, שמא יהיה הפסח נאכל שלא למנוייו, ואע"פ שהן עומדין לשריפה, אין ראוי לשרפם בי"ד עד י"ו שיפסלו בנותר. ושניהם פטורין מלעשות פסח שני, דשחיטה וזריקה מעלייתא היא חדא (אהאי) [מהאי] וקמי שמיא גליא. ובגמרא מוקים לה ששכח לאחר זריקה אבל בשעת זריקה היה זכור, וכיון (דבשני) דבשעתא דאזריק דם הוה חזי, ומשום הכי פטורין שניהם, אבל שכח לפני זריקה, שלא היה לו לזרוק לכתחלה, שהרי אינו יודע לשם מי הוא זורק, ושמא יצא בזריקה ראשונה, חייבין פסח שני. ויש מי שחולק שם ואומר, דבכל ענין יצאו שניהם, כיון דקמי שמיא גליא.
<h2>דף פט.</h2>
האומר לבניו הריני שוחט וכו', זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו. ובגמרא פריך אפילו סבירא ליה דיש ברירה, שכיון שעלה ראובן לירושלם ראשון איגלי מלתא למפרע שזה הפסח של ראובן היה, היכי מועיל אחר השחיטה כשאומר ראובן אני רוצה עכשיו שיהיה לכל אחי חלק בו, הא תנן (ומנין דמושכין) [נמנין ומושכין] ידיהן עד שישחט, אבל משנשחט לא. ומתרץ שלא אמר האב זה אלא כדי לזרזן במצות, אבל דעת האב היה על כל האחין והבנות, בין על הזריז בין על העצל בשעת שחיטה שיזכו בו, וגם ברירה אין צריך לומר כאן.
לעולם נמנין עליו [וכו'], דבכזית סגי (לא) לכל אחד ואחד, דכתיב [שמות י"ב] לפי אכלו, ואכילה בכזית.
נמנין ומושכין וכו'. נמנין, הרוצה לימנות. ונמשכין, הרוצה לימשך מזה ולהתמנות בחבורה אחרת. יכולין לעשות [כן עד] שישחט, אבל משנשחט אין נמנין עליו ואין נמשכין ממנו. נמנין, דכתיב במכסת נפשות, והדר תכוסו, שהוא לשון שחיטה, כתרגומו תשחטו ומושכין, דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה, (מהווייתיה) [מחיותיה] דשה, בעוד שיש בו רוח חיים, כשרוצה למנות בחבורה. ר' שמעון אומר עד שיזרוק, יכול לימשך, דהוה דריש מהיות משה, מהוייתיה דשה, בעוד שנשאר עדיין לעשות מה שצריך להכשיר השה, וזו היא גם זריקת הדם. [ו]מפרש בגמרא דלא פליג ר' שמעון אלא במושכין, אבל בנמנין מודה לרבנן ד[מ]שנשחט אין נמנין עליו.
<h2>דף פט:</h2>
הממנה אחרים עמו על חלקו. אחד מבני חבורה שהיה לו חלק ידוע בטלה הפסח, כגון עשיריתו, והמ(מ)נה אחרים עמו שיאכלנו כזית כזית כל אחד מחלק שלו, ולא הודיע לבני חבורתו הראשונים [רשאי] ליתן לו עשירית הפסח, ויאכל עם החבורה השניה שנמנה (עמו) [עמה] בבית אחר. והאי תנא סבר דפסח נאכל בשני חבורות, שאינו אסור אלא שאיש אחד לא יאכל ממנו בשני מקומות, ומשום הכי ראשון יכול לומר לו אע"פ שאין להם הפסד בדבר, משום שני דעות, שאין בני חבורה מתרצין כל אלו הדיעות בחבורה, שמא (אינן) נוחין לכעוס ושמא יכעסו בתוך הסעודה ויתקלקל, לפיכך אינן רוצים שיאכלו עמהם אפילו בבית אחד.
<h2>דף צ.</h2>
זב שראה שתי ראיות, שהוא טמא שבעת ימים, אבל אין טעון קרבן, שוחטין עליו בשביעי, ואע"פ שלא העריב שמשו, דהא חזי ליה לאורתא למיכל פסחא. ראה שלש, שהוא טעון כפרה להביא ביום שמיני, אין שוחטין עליו בשביעי, דהא לא חזי למיכל קדשים כל זמן שהוא מחוסר כפרה, אבל בשמיני שוחטין עליו, אע"פ שלא הביא קרבנותיו, ומביאן לאחר שחיטת פסחו, דמחוסר כפרה בערב הפסח דחי עשה דהשלמה, דהיינו עליה השלם כל קרבנות, ולא על חברתה, דהיינו תמיד של בין הערבים, משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בו כרת. ודוקא זב בעל שתי ראיות, אבל בראיה אחת אין דינו אלא כבעל קרי, שאין לו אלא טומאת ערב [כדכתיב (ויקרא ט"ו)] איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, (טמא הוא) בשתי זיבות קראו טמא, ולא בזיבה אחת, וכתיב [שם] וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו, (ומקום) משמע דלא הוי טמא אלא ג' זיבות, ומהאי קרא חשבינן שתים לטומאת שבעה ולמשכב ומושב ולא לקרבן, שלש אף לקרבן.
שומרת יום כנגד יום, שהיא אחר שטבלה לנדתה בסוף שבעה ימים ליום ראייתה, שאינה צריכה ז' נקיים, רק אינה טובלת ביום ז' אלא משחשכה בליל ח', דכתיב [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא נדה כל ז'. ואם [לא] תשוב ותראה ג' ימים רצופים זה אחר זה, אלא יום אחד או אפילו שנים, אינה צריכה לשמור ז' נקיים, אלא יום אחד נקי בלבד, ותטבול משעה ביום ולמעלה, כיון שספרה קצת מן היום, ולערב אחר הערב שמש טהורה לבעלה ולתרומה ולקדשים. אבל אם תראה ג' ימים רצופים, בלא הפסק יום נקי ביניהם, צריכה שתשמור ז' ימים נקיים, חוץ מיום שפסקה בו מלראות, וטובלת ביום (ח') [ז'] באמצע היום אם תרצה, ולערב שהוא ליל יום ח' מותרת לבעלה ולתרומה, אבל לא לקדשים עד שתביא כפרתה ביום [ה]בא. משפטה כל אותן י"א, שאם תראה ביום תשעה עשר אפילו ראיה קטנה פחותה מגרגיר החרדל, טמאה טומאת ז', ואסורה לבעלה, וכל שכן לתרומה ולקדשים, עד ליל שמיני שתטבול, ואינה צריכה נקיים, אלא שתפסוק סמוך לסוף יום ז', ואינה צריכה קרבן. ולפיכך (ד)אמרינן הכא, שעל שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה, שהוא יום הספירה, שכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע"פ שמחוסרת הערב שמש, אין זה חסרון, דשמשא ממילא ערבא, ובלילה תהא ראויה לאכול קדשים, אבל ביום ראשון שראתה אין שוחטין וזורקין עליה, שהרי אינה ראויה לאכילת קדשים עד ליל ששה עשר יום, וכמו [כן] כשתראה שני ימים רצופים, שוחטין עליה בשלישי שלה, שהוא יום ג' לספירה דהא חזיא, שהרי אינה טמאה שבעת ימים [ואינה טעונה] קרבן בפחות מג' ימים רצופים, אבל בשני שלה אין שוחטין עליה, שהרי יום טומאה הוא, ויום ראשון נמי מיקרי [אבל הזבה] כיון שראתה ג' ימים רצופין בתוך אותן אחד עשר (ש)היא צריכה למנות ז' ימים נקיים, חוץ מיום שפסקה בו מראייתה, וצריכה נמי להביא קרבן קודם שתאכל בקדשים, והיא נקראת מחוסרת כיפורים ביום ז' של נקיים, אע"פ שטבלה בו [ו]מותרת לבעלה משתיהן, לפיכך אין שוחטין עליה אם חל יום ז' שלה ביום י"ד של ניסן, דהא לא חזיא [מ]דאורייתא למיכל קדשים, אבל אם חל (ב)שמיני שלה בי"ד שהוא ערב הפסח, שוחטין וזורקין עליה, אע"פ שלא הביאה עדיין כפרתה היא יכולה בו ביום להקריב, דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחה עשה דהשלמה שאין בו כרת, ולא חיישינן שמא תפשע האשה מהקריב כפרתה ותביא קדשים לבית הפסול, דמיירי כשקרבנה בידה ומסרתו לב"ד של כהנים, שחזקה היא בידינו שאין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל מעות שבשופר המזומנים לקנות קיני יולדות וקיני זבין וזבות, ולפי שזריזין הן ומפחדין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר, מפני שמעורב בהן דמי חטאת שמתו בעליה ודינו למיתה, (מ)[כ]דאמרינן [תמורה ט"ז ע"א] חמש חטאות מתות, חטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה, ולד חטאת, ותמורת חטאת. ונדה דאורייתא נמי אין שוחטין עליה, שהרי עדיין לא טבלה ביום שביעי, ואם טבלה לא עלתה לה טבילתה, וצריכה לטבול פעם שנית בליל שמיני, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא בנדתה כל ז', וגם לאחר שתטבול בליל הפסח אע"פ שמותרת לבעלה, אסורה בפסח וקדשים ותרומה, עד שתעשה הערב שמש אחר הטבילה, והוא ליל ששה עשר, אבל לבעלה לא צריך הערב שמש, דבעלה כחולין ומעשר, ולא צריך העריב השמש, כדאמרינן [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, אבל בשמיני שלה פשיטא ששוחטין עליה, דטהורה גמורה היא לתרומה וגם לקדשים, דהא אינה צריכה להביא כפרה.
<h2>דף צ:</h2>
האונן והמחוסר כיפורים וכו', האונן מי שמתו מוטל לפניו, שעדיין לא נקבר, ותניא [זבחים ק' ע"ב] אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, דאנינות לילה בין שנקבר ואפילו לא נקבר אינה מן התורה, כדכתיב [ויקרא י'] הן היום, יום אסור לילה מותר באכילת קדשים, ורבנן הוא דגזרו, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, ובין יקברנו ובין לא יקברנו שוחטין וזורקין עליו, אבל לכתחלה לא [ישחטו] עליו בפני עצמו, דשמא יטמא למתו ויצא לבית השריפה.
<h2>דף צא.</h2>
והמפקח את הגל, שנפל על האדם, ואינו יודע אם ימצאנו חי או מת, והוא מצאו מת, חייב לעשות פסח שני, וכגון שיודע בבירור שמת היה באותה שעה, והאהיל עליו, דמיירי בגל עגול שאי אפשר שלא האהיל עליו, אבל בגל משוך איפשר שלא היה מאהיל על המת בשעת שחיטה, וטהור היה. אי נמי בעגול ולא היה יודע (אם ימצאנו חי או מת) שבשעת שחיטה הוא שמת, פטור לעשות פסח שני, וגלי לן התנא האי סברא בחד מקום, והוא הדין לאידך.
שהבטיחו אותו להוציאו מבית האסורין. מוקים לה בגמרא שבית האסורין עומד חוץ לחומת בית פאגי, ומשום הכי אין שוחטין עליו בפני עצמו, דדילמא הדרי, דהא בבית האסורין של גוים עסקינן, כדכתיב [תהלים קמ"ד] אשר פיהם דבר שוא, ובבית האסורין אין אנו יכולין להכניס כזית מן הפסח לאכול, דהא נפסל ביוצא, אבל קאי בית האסורין לפנים בית פאגי, שוחטין עליו בפני עצמו, שאם יחזרו מדיבורם נכניס לו שם מן הפסח לאכול.
ועל החולה ועל הזקן, אע"פ שיכולין לאכול כזית, צריך (שנזהר) [שנחזר] אחר חבורה, כדי שלא ישאר מן הפסח ויפסל בנותר, אבל אם לא נמצא חבורה ידחו לפסח שני. וצריך עיון כיון שהחולה ראוי לאכול כזית בשר צלי, איך ידחה לפסח שני. ויש לומר כיון שהחולה אין יכול ליכנס בעזרה, כמי שהיה בדרך רחוקה נחשב, ואין איסור כרת בדבר.
אין שוחטין הפסח על היחיד וכו', אע"פ שיכול לאכלו כולו, משום דכתיב [דברים ט"ז] לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, ומדהוה ליה למכתב בשעריך, וכתב באחד שעריך, לדרשא אחרינא אתא, שלא ישחט באחד לבדו. ור' יוסי מתיר, דמוקים לה דהאי באחד לדרשא אחרינא, כדמפרש בגמרא. אבל בחבורה של מאה בני אדם ואין יכולין לאכול כזית, נראה לפרש ואין יכולין כל אחד ואחד לאכול כזית, (כלומר שיאכלו) [אין שוחטין] עליהן. ובגמרא גרסינן, עשרה ואין יכולין לאכלו אין שוחטין עליהן, כיון שברור לנו הדבר שילך קצת מן הפסח לאיבוד, בלי ספק אין שוחטין עליהן. ואין עושין חבורה של נשים ועבדים וקטנים. ובגמרא מפרש נשים עם עבדים לא, משום פריצותא. ועבדים וקטנים לא, משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים בפני עצמן ועבדים בפני עצמן עושין, כיון דבני חיובא נינהו.
<h2>דף צא:</h2>
אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, ואפילו שעדיין לא נקבר, דאין אנינות מן התורה אלא ביום, שנאמר [ויקרא י'] הן היום הקריבו את חטאתם, ואני אונן ואכלתי חטאת היום, יום אסור לילה מותר. ואע"פ שצריך טבילה, וטבילה זו מאחת עשרה מעלות מחומר בקדש [חגיגה כ"א ע"א], האונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש, מתוך שנאסרו עד עכשיו בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה לקדש, ואע"פ שהמחוסר כיפורים כבר טבל מאתמול ביום ז', צריך טבילה פעם אחרת, וכן האונן יטבול ויאכל בפסח לערב, לפי שלא העמידו דבריהן במקום כרת, אבל במקום עשה, כמו אכילת קדשים, דכתיב [שמות כ"ט] ואכלו אותם אשר כופר בהם, לא שריא למיכל עד למחרתו, ולכל ענין אכילת קדשים הלילה הולכת אחר היום שעבר, ולא אמרינן כליל שבת ויומו.
השומע על מתו, שמועה לאחר ל' יום שנקבר, שאינה נוהגת אבילות אלא שעה אחת, גם קריעה אינה צריכה, כיון שאינה נוהגת שבעת ימים, (א)לא אסרו לו חכמים לאכול בקדשים, וכל שכן ששוחטין עליו פסח דטהור גמור הוא. [צ"ב ע"א] ומלקט עצמות, מוקים בגמרא שלקטו לו אחרים עצמות אביו ואמו להוליכן למקום קברי אבותיו.
<h2>דף צב.</h2>
גר שנתגייר ערב הפסח וכו', טובל ואוכל וכו', אע"פ שמל וטבל בעבור גירות, צריך טבילה אחרת לשום פסח, לפי שעד היום לא היה [מותר] לאכול פסחים, וכטמא חשבינן ליה, וצריך הערב שמש, ולערב ראוי הוא לאכול פסח. ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, לפי שבעודו ערל אינו נזהר מן המת, וצריך שיטמא שבעת ימים, ויזו עליו שלישי ושביעי. ומפרש בגמרא דוקא בערל גוי הוא דגזרי בית הלל, שמא יטמא למת לשנה הבאה, ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד גוי הוה ולא הוה מקבל טומאה דכבהמה דמי, דכתיב [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, אבל השתא ישראל הוא ומקבל טומאה, וצריך הזאה שלישי ושביעי. אבל בערל ישראל, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, כדכתיב [יחזקאל מ"ד] ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני, וביאת מקדש ואכילת קדשים שניהן שוין לכל דבר, וכטמא שרץ הוא נחשב דסגי ליה בטבילה ובהערב השמש, אבל בלא טבילה והזאה שלישי ושביעי בערל גוי אסור לשחוט עליו, לפי שזה אחד מג' דברים שהעמידו דבריהם במקום כרת. והשניה איזמל, למי ששכח ולא הביא איזמל למקום המילה, אע"פ דליכא איסורא אלא מדרבנן (ולא) [ו]קא עבר אבי התינוק על עשה [ד]פסח, דמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו, דכתיב [שמות י"ב] ומלתה אותו אז יאכל בו. והשלישי הזאה, מי שאירע (זו) [ז'] שלו שבת שהיה י"ד, לא שרינן ליה (להזאה) [להזות] אע"פ דליכא איסורא אלא מדרבנן, דטלטול בעלמא הוא, [וטעמא] דאילין תלתא, משום דבכל חדא וחדא איכא למיגזר בהו איסור, בערלה שמא יטמא לשנה הבאה וכו', ויעבר על כרת בלא ספק בכל שנה ושנה, ובהזאה יעבור על איסור מיתת בית דין, שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן באיזמל איכא למגזר שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ומוטב לדחותו עכשיו, שהרי יש לו תקנה בפסח שני, שהוא כאיש שהוא בדרך רחוקה, שהרי אינו נכנס שם, והוי כמי שעכבו אותו גמלים וקרונות (שהרי) [שהוא] פטור מלעשות הפסח.
<h2>דף צב:</h2>
מי שהיה טמא או בדרך רחוקה וכו'. ובגמרא דייק האי לשון ולא עשה, מכלל דאי בעי עביד והא טמא הוא או בדרך רחוקה. ומתרץ דאונן קתני בהדייהו, דהוה מיחייב לעשות פסח שני. וכן מקשינן בשוגג או נאנס, ומתרץ דמזיד קתני בהדייהו, ואע"פ כן מיחייב לעשות פסח שני, ואין בזה משום עבר יומו ובטל קרבנו. א"כ למה נאמר טמא, שאין בידו לעשות שנתן לו תקנה, הלא כמו כן יש תקנה לאותו מזיד וחביריהם. שאילו, טמא או מי שהיה בדרך רחוקה, פטורין מכרת, ואילו אונן ומזיד, חייבין בה כרת, אבל לא קאי אשוגג ונאנס.
<h2>דף צג:</h2>
ואי זו היא דרך רחוקה וכו'. ומודיעים שם עיר רחוק לירושלם מהלך ט"ו מיל, ואין יכול ליכנס לירושלם בשעת שחיטה, ואע"פ שיכול להיות בשעת אכילה, שכבר נכנס קודם שחשכה בתוך תחום שבת של ירושלם, אפילו הכי פטור מלעשות פסח, ואין על אחד מקרוביו לשחוט עליו. וסבירא ליה להאי תנא שמהלך אדם בינוני הם מהלך ל' מילין, מזריחת השמש עד שקיעתו, וכיון שהוא מחצות ואילך (הוא) חוץ מתחום למודיעים, לא יהיה מגיע לירושלם בעוד שיש שמש נראה בעין בעולם. ר' אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ, דלא רחוקה ממש קאמר קרא, כדמפרש ואזיל. ר' יוסי וכו', כל מקום שיש נקודה עליו, לגרוע ולמעט בא.
<h2>דף צה.</h2>
מה בין הראשון לשני וכו', והשני מצה וחמץ עמו בבית, שלא השוה הכתוב פסח שני לראשון, כדכתיב [במדבר ט'] ככל חוקת הפסח וכמשפטו וגו', אלא למצות שבגוף הפסח, כגון שבירת העצם וצלי, ולא לענין אחר, כגון לא יראה ולא ימצא, ולפי שגם מצות ומרורים אינם מצות שבגופו, איצטריך לפרש על מצות ומרורים יאכלוהו שמרבה גם מצות שעל גופו, יצא לא יראה ולא ימצא, שאינה מצוה שבגופו ולא שעל גופו. הראשון טעון הלל באכילתו, דכתיב [דברים ט"ז] לחם עוני, ודרשינן לחם שעונין עליו דברים הרבה, מדלא כתיב [עני] וכתיב עוני. ושניהם טעונין הלל בשחיטתו, כדאמרינן [ב]תמיד נשחט [ס"ד ע"א], ולא ממעטינן מזה פסח שני, דאי אפשר שישראל שוחטין את פסחיהם ואין אומרין הלל. ודוחין את השבת, דהא כתיב ככל חוקת הפסח, ובפסח ראשון כתיב במועדו. ומדקאמר את השבת ולא קתני דוחין את הטומאה, מכלל דלא דחיא טומאה, דהאי תנא (ד)סבירא ליה מפני (דמיתיר) [טומאה דחיתיו] ויחזור ויעשנו בטומאה.
<h2>דף צה:</h2>
הפסח שבא בטומאה. שהיו רוב ישראל טמאין [ד]יחיד נדחה לפסח שני אבל צבור עבדי בטומאה, ואע"פ שהוא נעשה בטומאה מת, לא שרינן להו לטמאי זיבה, דכתיב [במדבר ט'] לנפש, טומאת נפש ולא שאר טומאות, שהרי אם ישראל רובן טמאי (מתים) זבין לא היו עושין פסח ראשון, כל שכן כשהן מועטין, דסבירא לן דטומאה הותרה בצבור, וטמאי מתים כטהורים נחשבין, ואסורין ליגע בשאר טומאות, לפיכך ידחו זבין ומצורעין לפסח שני, ומריבויא דכתיב איש איש מרבינן אפילו שאר טמאין, ויש להם תקנה בפסח שני כיון שיחידים הן, ואם רוב ישראל היו זבים אינן עושין לא את הראשון ולא את השני.
<h2>דף צו.</h2>
מה בין פסח מצרים לפסח דורות וכו'. אבל פסח דורות אינו צריך ליקחנו מבעשור, דכתיב [שמות י"ב] בעשור לחדש הזה, ולא היה אצטריך למכתב הזה אלא למעט, דזה מקחו מבעשור, אבל בפסח דורות כל זמן שירצה, ובלבד שיהיה מבוקר מכל מום ד' ימים קודם שחיטה, כדין כל קרבן, דילפינן שמירה מפסח מצרים, דכתיב בפסח מצרים והיה לכם למשמרת, וכתיב בקרבן תמיד [במדבר כ"ח] תשמרו להקריב לי במועדו. ונאכל בחפזון, דכתיב ואכלתם אותו בחפזון, ואין אחר בחפזון. ולילה אחד, ובגמרא קאמר חסורי מיחסרא והכי קתני, ולילה אחד והוא הדין לפסח דורות, וביעור חמץ נוהג יום אחד, ולדורות נוהג כל שבעה, דכתיב בפסח מצרים [שמות י"ג] לא יאכל חמץ, וסמיך ליה היום אתם יוצאים, ודרשינן לא יאכל חמץ היום הזה לבדו שאתם יוצאים, שהוא בחדש האביב.
<h2>דף צו:</h2>
אמר ר' יהושע שמעתי שתמורת וכו', שמעתי מרבותי שיש תמורת הפסח שקריבה שלמים אחר הפסח, כדכתיב [דברים ט"ז] וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, והלא אינו בא אלא מן הצאן, אלא הכי קאמר, מותר הפסח יהיה לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, דהיינו שלמים, כלומר דבר שאינו ראוי לפסח, או מפני שכבר הקריבו, (קרבן) קרבה שלמים. ויש תמורה אחרת מפסח שאינו קרב שלמים היא עצמה, אלא ירעה עד שיסתאב, וימכור ויביא בדמיו שלמים. ואין לי לפרש, שכחתי על אי זו שמעתי תקרב, ועל אי זו תרעה. אמר ר' עקיבא אני אפרש, הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון קודם שחיטת השני, והרי שניהם לפנינו בשעת שחיטה, והרי קבעתו [שעת שחיטה] לשם פסח, וזה לא התקינו הקרבתו דדחו בידים, לפיכך לא יקרב הוא עצמו שלמים, אלא ירעה עד שיסתאב, כלומר יהיה בעל מום ויפסל מהקריב, ולא יהיה לו קדושת הגוף אלא קדושת דמים ויצא לחולין, וכן תמורתו אם המיר בו בהמת חולין אחר כן, אינה ראויה להקרבה, דמכח (גברא) [דחויה] קא אתיא, וכל שכן אם המיר בו לפני שחיטה, שהיו שלשתן עומדין לפניו ושחט אחר ולא רצה לשחוט השנים, נמצא שדחויים הם שניהם. (אחת) [אחר] שחיטת הפסח, ואם לאחר שחיטת השני נמצא הראשון, הרי לא קבעהו לשם פסח, ולא נדחה בידים, ולפיכך יקרב הוא שלמים, וכן אם המיר בו קרב הוא עצמו שלמים. והוא הדין דמצי למיתני ר' יהושע פסח קרב שלמים הוא עצמו (אלא) [או] ירעה כדפרישית, ובגמרא פריך הכי, ומתרץ דהא קא משמע לן, דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה, ולא אמרינן מתחלת[ה] שלמים היא, ואפילו המיר קודם לא תקרא דחויה, קמ"ל דדחויה נקראת, ואי אתיא נמי מכח דחויה מיפסלא להקרבה.
<h2>דף צז:</h2>
המפריש נקבה לפסחו וכו', [וכתיב שמות י"ב] שה תמים זכר בן שנה. בן שתי שנים, וכתיב בן שנה, לא אמרינן תקרב היא עצמה שלמים, כיון שאינה ראויה לפסח, והיא דחויה מעיקרא, דלהקרבת פסח לא חזיא, דהא נקבה או זכר בן שני שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש. ושמא תאמר לא תקרא דחוי, כדחזינן במחוסר זמן שהוא דחוי מעיקרו, ואפילו הכי יבוא אחר כן, גם כן נאמר במפריש נקבה לפסחו אע"פ שהיא דחויה מעיקרא [שתקרב] לשלמים, אלא תמכר כשתסתאב ויביא בדמיה שלמים, ואע"פ שלא היה לנקבה זו קדושת הגוף לשום הפסח, שהרי היא עצמה אינה ראויה לפסח אלא קדושת דמים היה לה שאדם יכול למוכרה ולקנות מדמיה זכר בן שנה לפסח, ואפילו הכי לא אמרינן למקדיש שימכרנה מיד ויקנה ממנה זכר בן שנה, (כהן) [כיון] שלא הוציא כן בשפתיו, אלא שפירש לשום הפסח, וגם נמי לא אמרינן שימכרנה ויקנה בדמים שלמים, ש"מ שגם בדבר שאין לו אלא (ל)קדושת דמים נקראת דחויה.
<h2>דף צח.</h2>
המפריש פסחו ומת, בעל הבית המפרישו, ומיירי שמת אחר חצות, וכבר חלה חובת פסח על הבן, ולא חלה עליו אנינות כלל, וקמ"ל מתניתין כיון שהפרישו אביו (אלא) אחר חצות (וקמ"ל) קבעתיה חצות לשם פסח, שאביו היה חי והיה ראוי לפסח, עכשיו אין לו אוכלין מנויין, לא יביאנו בנו לשם פסח אלא לשם שלמים, וזה הוא מותר הפסח שקרב הוא עצמו שלמים, אבל אין מקריבין לשום שלמים ביום י"ד, דלא דחי עשה דהשלמה, ולא בט"ו דהא אין נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, אבל בששה עשר יביאנו שלמים. ובחטאת כי האי גונא הוה אזלא למיתה. ומיירי האי מתניתין כגון שלא היה נמנה הבן עם האב בזה הפסח, ונמצא שאין לו (בעולם) [בעלים], דאי הוה נמנה עמו הוה מביאו הבן לשם פסח, דהא יש לו בעלים, והאי תנא סבירא ליה דחצות קבע, דאי הוה סבירא ליה דשחיטה קבעה, אכתי לא חל על זה הטלה שם פסח, וכיון שמת בעליו יקדישנו בנו לשם פסח ויביאנו לשם פסח. ואי הוה מת האב קודם חצות נמי, אע"ג דלא קבע ליה חצות לפסח כלל לא יכול הבן להביאו לשם פסח ראשון, דהא חל עליה אנינות מעיקרא, ומיחייב הבן ליטמא לאביו, ואיך יעשה פסח ראשון, וכל מתניתין דלעיל דמשמע (ראובן) [דאונן] טובל ואכיל פסחו לערב, מיירי כגון שמת האב אחת חצות, דחל חובת פסח (של) [על] הבן, ולפיכך לא חלה אבילות על הבן, ואין רשאי ליטמא לו, דלא אתי עשה (דלא) [דלה] יטמא שאין בו כרת ודחי עשה דפסח שיש בו כרת. אי נמי יש לומר אע"ג דמית קודם חצות יעשה פסח ראשון, וכגון שלא ידע במות אביו ולא נטמא לו וקברוהו אחרים, ואע"פ ששמע קודם חצות וחל עליו אבילות אפילו הכי מיחייב לעשות פסח ראשון, כיון דבליליא חזי, דיום קבורה לא תפיס לילו, כלומר שלאחר הקבורה אינה מן התורה אלא מדרבנן, דכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר, וגבי כרת לא העמידו דבריהם ואכיל פסח לערב. ואליבא דהילכתא דקיימא לן כיון שקברו שעה אחת קודם הרגל דבטלו ממנו גזירת שבעה, משמע דאסור לאכול בקדשים עד ליל ז', דבליל ט"ו לא מצי אכיל קדשים אע"ג דטבל, דהא אכתי לא עבר הערב השמש. ולמאן דסבירא ליה דחצות קבע, לא קשיא עליה הא [ד]תנן [לעיל פ"ט ע"א] נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, דאע"ג שיכול למשוך את ידו ממנו, אבל לעולם קבע ליה חצות לשם פסח, ואם ימשכו כולם ידיהם ממנו יהיה (ה)פסח שאין לו בעלים.
הפסח שנתערב בזבחים, אחד של אשם ואחד של עולה, שאין דם פסח נזרק כמותן, ולא אכילתן שוה, לפיכך אין אחד מהם ראוי להקרבה, לפיכך ירעו עד שיסתאבו, וימכרו ויביאו בדמיהן שלשה קרבנות, אשם ועולה ושלמים, ולפי שמותר הפסח קרב שלמים. ומביא שלש סלעים ויאמר כך, כל מקום שהוא (המותר) [האשם] יהא מחולל על סלע זה ומביא בו אשם, וכל מקום שהיא העולה תהא מחוללת על זה ומביא בו עולה, וכל מקום שהוא [המותר] יהא מחולל על סלע זה ומביא בו שלמים, ואע"פ שלא היה באלו השלשה קרבנות כי [אם] אחד שהיה שוה סלע, והשנים לא היו שוים בין שניהם אלא סלע, אפילו הכי צריך להביא הנותר משלו סלע לכל אחד ואחד, כדי שלא יפחות מכל קרבן וקרבן ממה שהיה שוה. נתערב בבכורות, שמתן דמן ומתן דם הפסח שוין במתנה אחת נגד קרן שיש לו יסוד, וזמן אכילתן אינה שוה, הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה, ובכור נאכל לשני ימים ולילה אחד. ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים כלם יאכלו, ובשעת החבורה יאמר השוחט והזורק, אם זה הפסח תהיה שחיטתו לשום פסח, ואם בכור הוא תהיה לשום בכור, וכן יעשה לשני, ואי נמי ישחטם שניהם לשם פסח כשרין הוו, דהא כל הזבחים ששחטן שלא לשמן (כש)הן כשרין, ובבכור לא שייך למימר (אלא) שלא עלו לשם חובה, ובליל הפסח יאכלו שניהם, ואם יותר דבר ישרף לששה עשר, ואע"פ שממעט באכילת קדשים, דבכור דינו לאכל ביום חמשה עשר, להא לא חייש ר' שמעון, כיון שאינו ודאי אלא ספק כי [שמא] לא יותר דבר מן הפסח והבכור לחבורה, אבל לרבנן דחיישי להא, אסור להקריב הפסח והבכורות עד שיוממו, וכשיוממו שב הפסח [להיות] מותר הפסח וקרב שלמים, וטעון שתי מתנות שהן ארבע, ויביא בהמה שמינה ויאמר כל היכא דהוי מותר הפסח יהא מחולל על זה, ומקריב ליה להאי לשום שלמים, ושני התערובת אכיל להו בתורת בכור, שאין נמכרין באטליז ואין נשקלין בליטרא, אבל הבכור אינו בר פדיון, דכתיב [במדבר י"ח] לא תפדה.
<h2>דף צח:</h2>
חבורה שאבד פסחה וכו', צא ובקש את האבד, ואם לא תמצאנו קנה אחד ושחוט עלינו, והלך ומצא את האבד. (ו)אם (ע"ד שלא) [שלו] נשחט ראשון, הואיל והא אמרו לו שחוט עלינו, נמצא שעל שלו הן נמנין, ושוב אין יכולין להמנות על שלהן, דהא משנשחט אין יכולין לימשך, ואוכלין עמו ושלהן נשרף, דפסח בלא בעלים הוא, ואוכלין כולם משלו. ואם שלהן נשחט ראשון, הוא אוכל משלו שהרי לא נמנה על שלהן, (והיא) [והן] אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו. והן אינן אוכלין עמו, שמא שלהן נשחט ראשון ונמשכו מזה. ושלהן יוצא לבית השריפה, שמא לא נשחט ואין נמנין על השני. ופטורין מלעשות פסח שני, דממה נפשך בראשון נמנו, ואכילה לא מעכבא. אמר להם אם (אחרים) [אחרתי] שחטו [עלי], המנוני (עמהם) [עמכם], והם [לא] אמרו שחוט עלינו, [הלך ומצא ושחט, והן לקחו ושחטו, אם שלהן נשחט ראשון] הן אוכלין משלהן, שהרי לא עשאוהו [שליח אלא] סלקו נפשם מן האבוד, והוא אוכל עמהם שהרי שלוחיו הם, וכיון שנשחט האי ראשון שוב אין יכול למשוך ידו ממנו, ושלו ישרף דהא אין לו בעלים. ואם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו שהרי סלקם משליחות הראשון, והן אוכלין משלהן שהרי לא עשאוהו שלוחם. אם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד, הן אוכלין משלהן שהרי לא עשאוהו שלוחם, והוא [אינו] אוכל עמהם שמא שלו נשחט ראשון, ושלו יצא לבית השריפה, דשמא אותו שלהם נשחט ראשון, ומנו אותו עמהם, נמצא שאותו שלו פסח שאין לו בעלים הוא. ופטור מלעשות פסח שני, דממה נפשך בראשון יצא. אמר להם שחטו עלי אם אחרתי, והם אמרו צא ובקש ושחוט עלינו, יאכלו כלם מן הראשון, לפי שהוא שלוחם, והם גם הם שלוחיו. ואם אין ידוע אי זה מהם נשחט ראשון, שניהם יצאו לבית השריפה, דשמא יש בהם פסח אחד שאין לו בעלים, ופטורין מלעשות פסח שני, דממה נפשך בראשון שנשחט יצאו (של) שניהם. לא אמר להם ולא אמרו לו, שאין אחד מהם שליח לחבירו. אינן אחראין זה לזה, אין להם אחריות וטענה זה על זה, אין חוששין איזה נשחט ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם.
שתי חבורות שנתערבו פסחיהן, אלו מושכין להם [אחד] ואלו מושכין להם אחד, אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו, ואחד מזו בא אצל זה. וכך הם (אוכלין) [אומרין] לאותו יחיד הבא אצלם, אם שלנו הוא פסח זה שמשכנו אצלנו ויפה ביררנו את שלנו, משוך את ידך משלך והמנה עמנו על שלנו, ואם שלך הוא פסח שמשכנו אצלנו, הרי אתה עלי(נ)ו כבתחלה, וידינו משוכות משלנו ויהיה (לפני) [לבני] חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך, נמצא שאם החליפו הרי נמשכו כל חבורה וחבורה משלהן ונמנו על אותו שבררו, וכך אומרת בני חבורה שניה ליחיד הבא אצלם, ועל כרחנו צריך שיבא מחבורה זו (לבא) אצל חבורה האחרת לימנות עמהם, ולא אמרינן ימשכו (כולן) [אלו] משלהן בכל מקום שהוא וחבורה האחרת משלהם לגמרי ואחר כך ימשוך כל חבורה וחבורה אחד מן הפסחים ויזכו בהן, לפי שמקראי מוכחינן אליבא דדברי הכל שאסור למשוך כל בני חבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים, אבל עכשיו שכשהאחד מן בני חבורה זו בא אצל האחרת, ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, שאם יפה ביררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהם ומשך את ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד עם הפסח ו[כש]משכו הראשונים את ידיהם ממנו נשאר(ו הן בעליו) [הוא עליו]. וכן חמש חבורות של חמשה חמשה בני אדם שנתערבו פסחיהם, כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, (וכן) והחמשה אנשים שבכל חבורה מתחלקין לחמשת הפסחים, שאם החליפו לא יהא כאן פסח (אחר מבלעדיו) [שאין אחד מבעליו] הראשונים עליו. וכך הם אומרים, כשנעשו עתה חבורות חדשות אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידי ארבעתם משוכות מיד פסחיהם בכל מקום שהן ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומרים לשני, וכן הארבעה לכל אחד שבכל חבורה וחבורה, אבל אם היו בארבעה חבורות חמשה חמשה, ובחבורה חמישית ארבעה לבדם, אע"פ שהיו נמנין אחד מן השוק עמהן, לא יהיה להם תקנה בכך, דהא נשאר אחד מן הפסחים בלא אחד מבעליו הראשונים, וכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה, מלמד שמתמעטין והולכין כל זמן שהטלה חי, ומדקאמר לשון מיעוט, מכלל דצריך שיהא נשאר מן החבורה הראשונה קצת, וסתמא (קא מתני) [דמתני'] ר' יהודה דפליג בברייתא בהדי ר' (יהודה) [יוסי] היא, ור' יוסי סבירא ליה שיכולין כולן הבעלים הראשונים לסלק עצמן מן הפסח, ובלבד שלא יניחו את הפסח בלא בעלים, אלא קודם שיסלקו את נפשן יאמרו לאחד שבשוק הילך פסח זה. שנים שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד, ראובן הולך וממנה עמו [לוי] ואומר לו כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, ושמעון (ה)[מ]ביא יהודה עמו מן השוק, דעכשיו [יש] שנים על כל אחד ואחד (ו)[ב]כל מקום שהוא. זה בא, [ראובן בא] אצל הפסח שבירר (לוי ואומר) לו שמעון, (אם שלך) [ושמעון בא אצל הפסח] שמשך לו ראובן, וכן אומר לו ראובן ליהודה [הנשאר] על הפסח שבירר, אם שלך הוא הפסח הזה (שיפה) [שבירר] לו שמעון (אם) תחלה, הרי ידי משוכות (משלו) [משלי] והריני נמנה עמך על שלך, ואם (שלו) [שלי] הוא פסח זה שלא (ביררנו) [כיווננו] לברור יפה תחלה, דאין זה פסח שנמנית(י) עליו (אם) [עם] (אלא) שמעון, הרי ידיך משוכות משלך והמנה עמי על זה, ולכך הוצרך (על) [כל] אחד למשוך אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלו הוא פסח זה ושלך הרי יפה ביררנו, ואם לאו הרי אני משוך (משלו) [משלי] ונמנה על שלך, וכן יאמר השני, (ו)לא סגי בהא, דנמצא כשהוא נמשך משלו הרי הוא מניח את פסחו, כלומר שהוא בלא בעלים, שהרי עדיין לא נמנה אחר עליו, ובהא אפילו ר' יוסי מודה דאסיר. ובגמרא פריך האי סתמא דשנים שנתערבו פסחיהן משמע כר' יוסי, וסתמא דחמש חבורות של חמשה חמשה משמע כר' יהודה בפירקין דלעיל, [ומשני דתרוייהו אליבא דרבי יהודה, וכיון דאמר רבי יהודה בפירקין דלעיל (צ"א ע"א)] שאין שוחטין את הפסח על היחיד מעיקרא לאימנויי עליה אחרינא קאי, ואפילו אין שם תערובות, הלכך זה שבא מן השוק ונמנה עליו בכל מקום שהוא, הוה ליה אחד מבני חבורה הראשונה.
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים וכו', סמוך למנחה קטנה, שהיא מט' שעות ומחצה, וסמוך היא תחלת עשירית. לא יאכל עד שתחשך, כדי שיאכל מצה בתיאבון, ולא יאכלנה אכילה גסה. ואפילו עני שבישראל לא יאכל בלילי פסחים עד שיסב, כדרך בני חורין, על הכר, בהיסבת שמאל, זכר לחירות. ולא יפחתו לו, גבאי צדקה המפרנסין את העניים, (כדתניא) [כדתנן] [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני ההולך ממקום למקום וכו', אלמא לישנא דלא יפחתו אגבאי צדקה קאי. והוא הדין אם לא יתנו לו הגבאין, צריך לו שיחזור בכל כוחו. מארבע כוסות, אחד שאומר עליו קדוש היום, והשני שמתחיל עליו ההגדה עד ברוך גאל ישראל, והשלישי שמברך עליו ברכת המזון, והרביעי שגומר בו את ההלל. ומוכח להו בירושלמי, כנגד והצלתי וגאלתי והוצאתי ולקחתי, שנאמרו בפרשת וארא.
<h2>דף ק.</h2>
תנא לא יאכל אדם וכו' מפסיקין לשבתות. מי שהתחיל לאכול מבעוד יום סמוך לשבת, ועדיין לא גמר סעודתו, וקדש עליו היום, אמרינן ליה שיפסוק מסעודתו, ויעקור את השולחן, ויקדש קדוש היום, ויברך המוציא, וכיון שעקר את השולחן וקדש חשיב (הפסד) [הפסק], דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מפסיקין, אלא גומר סעודתו לגמרי, ואחר כך מקדש, ואחר כך מברך ברכת המזון.
אלא פורס מפה, על השולחן, כדי שתיראה שזו הסעודה אינה מוכנת אלא לכבוד שבת ולא לאכילת חול, שכל זמן שיש מפה על לחם השלחן אינו מוכן לאכילת חול. [רי"ף] ומקדש ושארי המוציא וכו'. נראה לדברי הרב אלפאסי ז"ל, שהקידוש לבדו הוי הפסק, ואע"פ שלא עקר את השלחן, לפיכך צריך שיברך המוציא, ולא מצי למימר [כר' יהודה] דלר' יהודה צריך לברך ברכת המזון קודם קידוש, כדחזינן בסמוך, [ק"ב ע"א] דת"ר חברים שהיו וכו', כוס ראשון אומר עליו קדוש היום, השני אומר עליו ברכת המזון.
<h2>דף ק:</h2>
ושוין שאין מביאין וכו', ואע"פ דפליג ר' יוסי דאמר גומר סעודתו ואחר כך מקדש, התם מיירי היכא דאתחיל מבעוד יום, אבל לכתחלה לא שרינן אפילו לסדר השולחן אלא אם כן קדש תחלה, כדי שיראה לכל שזו הסעודה לכבוד שבת היא באה. אבל להבדלה, כלומר שאם התחיל לסעוד סמוך למוצאי שבת ועדיין לא גמר סעודתו, אע"ג דקיימא לן אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, אפילו הכי כיון שהתחיל אינו מפסיק לאכול, ולקמן [ק"ה ע"א] אמרינן אבל מלשתות פסיק.
ידי קידוש יצאו, שאין צריכין לקדש פעם אחרת, אבל ידי יין, שלא יהיו צריכין לברך בורא פרי הגפן [לא יצאו], אלא אמרינן צריכין נמי לברך על היין [ב]שתייתם, כיון ששינו ממקום למקום. ושמואל אמר ידי קידוש נמי וכו', דסבירא ליה דאין קידוש אלא במקום שדעתו לסעוד שם.
<h2>דף קא.</h2>
טעימו מידי, הכא דהוי קידוש במקום סעודה, דדילמא אדעייליתו לביתייכו מיעקרא לכו שרגא, ומתוך שלא יהיה לכם נר לא תאכלו הלילה ולא תקדשו קידוש, ואתם תהיו סבורין שיצאתם מידי קידוש באותו ששמעתם ממני, ולא יצאתם דהא אין קידוש אלא במקום סעודה.
<h2>דף קא:</h2>
שינוי יין, שבירך על (ה)יין אדום בורא פרי הגפן, ואחר כך הביאו לו יין לבן, אין צריך לברך בורא פרי הגפן פעם אחרת, אבל מברך הטוב והמטיב אם הוא חשוב מן הראשון, ולפי שאין דרך אדם לאכול יחיד אלא בחבר אחד או בחבורה גדולה, לפיכך צריך לברך הטוב והמטיב, [גליון, דכל דבר דאית ליה ולחבריה שותפות בגויה צריך לברך הטוב והמטיב], ולא שהחיינו, כדאמרינן בברכות בפרק הרואה [נ"ט ע"ב] שמע שמת אביו ונפלה לו ממנו ירושה, אם יש לו אחים דירתי בהדיה, מברך דיין האמת משום שמועות רעות, ומברך הטוב והמטיב משום שמועות טובות, כיון דאית ליה אחי, ואי לית ליה אחי מברך שהחיינו.
שצריכין ברכה במקומן, כלומר שצריך לחזור למקום שבירך שם המוציא, כדאמרינן (בשלשה שאכלו) [באלו דברים] [נ"א ע"ב] מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך, מה שאין כן ביין ופירות. לקיבעיה הדר, אי אפשר לו שלא יחזור לשם, וכמי שלא עקר ממקומו דמי. אין טעונין ברכה למפרע, על מה שעשו למפרע, דהיינו ברכת המזון, בזמן שהניחו שם זקן או חולה, דגלי דעתייהו שדעתם לחזור שם. מדקתני עקרו וכו', דעקירות משמע משום מהירות חתן וכלה הם נעקרים, אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהם, וקשיא לרב חסדא דאמר אין צריך לברך כיון שטעונין ברכה לאחריהם במקומן. [ק"ב ע"א] [מאן תנא עקירות] ר' יהודה הוא דבעי מקצת חברים אפילו לפת דגן, ורבנן פליגי עליה דלא צריך, ורב חסדא דאמר כרבנן.
<h2>דף קב:</h2>
חבילות חבילות משום דמיחזי שהם עליו כמשוי.
<h2>דף קג.</h2>
בית שמאי אומרים נר ומזון, מיירי במי שהתחיל לאכול מבעוד יום סמוך למוצאי שבת, ולא גמר סעודתו עד שחשכה לו, וצריך לברך הבדלה וברכת המזון, ואין לו אלא כוס אחד, ברכה טעונה כוס והבדלה טעונה כוס.
<h2>דף קג:</h2>
בריך אכל כסא וכסא בפ"ה.
[רי"ף]. מודה ר' יהודה לענין ברכה, בין ברכת הכיסוי בין ברכת השחיטה, שאין מברך אלא אחת, לפי שאין נחשב הכיסוי להפסק, וכשירצה לשחוט את העוף יחזור ויברך עליו על השחיטה, אלא לא צריך, ובברכת השחיטה שבירך על הבהמה סגי ליה בחיה, כיון דמתחלה היה דעתו לשחוט גם עופות, וברכת כיסוי אינה חשובה נמי הפסק, כיון דמצוה היא (הם), הכי נמי אחר שישחט העוף וירצה לכסות את דמו לא צריך לברך [על] כיסוי הדם שבאותה ברכת כיסוי הדם של דם חיה (שפסק) [שבירך] קודם שחיטה (ו)סגי ליה בההיא, לפי שאין נחשבת שחיטת העוף הפסק לשוב לברך על כיסוי הדם פעם אחרת, כדאמרינן לקמן (דף כד. בדפי הרי"ף) [חולין פ"ז ע"א] דאיפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בידא אחרת בבת אחת, ונמצא שאין הפסק ביניהם. והכי איבעי ליה למעבד [לשון רי"ף], לברך בפ"ה אכל כסא וכסא, ולהאי פסק צריך לעיין אמאי לא מברכינן בפה"א גם אמרור, דהא מפסיק הלילא בין שאר ירק כגון כרפס או גרגירא דמברכינן עליה בפה"א בטיבול ראשון, ואמאי סגי בעל אכילת מרור לחודיה.
ולא יוסיף על שבע, והם הני תלת, בין טמא לטהור, ובין מים העליונים למים התחתונים, בין כהנים ללוים, ובין לוים לישראל, דבכולהו כתיב בהו הבדלה, דכתיב [ויקרא י'] להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וכתיב [בראשית א'] ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע, וכתיב [דברים י'] הבדיל ה' את שבט הלוי מתוך בני ישראל, וכתיב [דה"י א' כ"ג] ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים.
<h2>דף קד.</h2>
[לשון רי"ף] הילכך יום טוב שחל אחר השבת דחתמינן המבדיל בין קדש לקדש, לכך צריך לומר סמוך לחתימתה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת בא"י המבדיל בין קדש לקדש. וצריך עיון אמאי צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהא לא אמרינן בכל השנה אלא משום דמעין חתימה הוא, והשתא לא צריך. נראה כיון דכולה שתא אמרינן ליה השתא נמי אמרינן ליה, אע"ג דלא צריך, [לאמרו ב]יום טוב שחל באמצע [השבוע], דלא שייך ביה למימר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דאין כוונתו באמרו לזה לומר דיום שביעי הוה, אלא שמונה סדר הבדלות הנוהגות בישראל.
<h2>דף קה.</h2>
אי מקדיש יומא שהחשיך לגמרי כלומר שכבר השלים בין השמשות ויפסוק מסעודתו ויפרוש מפה ומקדש ואי לא לא.
אבל בשתייה פוסק, דאסור לשתות יין וכל משקה הראוי להבדיל עליו, כגון חמרא ושכרא כדאמרינן לקמן [ק"ז ע"א] חמר מדינה.
<h2>דף קו.</h2>
זכרהו על היין, שיקדשו עליו קידושא רבה וקרינן ליה קידושא רבה משום כבוד שבת, אע"ג דליכא תוספת דברים אלא בורא פרי הגפן לבדו.
<h2>דף קו:</h2>
נטל ידיו לא יקדש, כלומר לא יקדש על היין אלא על הפת, כי היכי שלא יסיח דעתו בקידוש היין, דהא הלכה כבית הלל דאמרי [ברכות נ"א ע"ב] מוזגין את הכוס תחילה ואחר כך נוטלין לידים. זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו', ומקדש אריפתא, נמצא שנטל ידיו, אפילו הכי מקדש אחמרא כשהיה היין חביב עליו.
<h2>דף קז:</h2>
מטבל בבני מעים, שיותר יאכל מצה בתאוה בלילה אם (טיבול) [יטבל] קצת ביום יותר משיתענה לגמרי, שאכילה מועטת מעוררת תאוה לאצטמכא (לגמרי), דצריכה [ש]תעכב הלחות שלא יגברו עליה ויסירו ממנה תאות המאכל.
<h2>דף קח.</h2>
מצה צריכה הסיבה דזכר לחירות היא, מרור לא צריך הסיבה דזכר לעבדות.
<h2>דף קח:</h2>
ד' כוסות הללו צריך שיהיה בהם כדי מזיגת כוס יפה, דהוא כוס של ברכה, והוא רביעית לוג מחי, וכשימזגו יהיה בהם ד' רביעיות, דכל חמרא דלא דרי על חד תלא מיא לאו חמרא הוא.
<h2>דף קט.</h2>
חטפי מצה בלילי פסחים, יש לפרש גדול לגדול בדרך שחוק, ואיכא קצת חיבוב מצוה בעבור התינוקות, שלא ישנו וישאלו (בשר ויין) בלילה ההוא. ויש לפרש שחוטפין אותה מיד התינוקות ונשחק עמהן, אי נמי חוטפין ממהרין לאכול כדי שלא ישנו התינוקות ויגמרו ההלל עמנו.
חוץ מערבי פסחים, כדי שישנו התינוקות ביום ולא ישנו בלילה בשעת ההגדה. אי נמי יש לפרש שלא היה רוצה ר' עקיבא שיתעכבו התלמידים שלומדים עמו בערב הפסח עד שתחשך מאד מאד חצי שעה או שעה, כדי שלא ישנו התינוקות שלהם בתוך הסעודה, אלא תכף [ב]צאת הכוכבים היה רוצה שיתחילו לאכול מצה. וערבי יום הכיפורים, שיאכילו את בניהם כדי שיוכלו להתענות ביום הכיפורים, ולא יאכלו (בניחוץ) [במהירות] ובטירוף הדעת, משום שמא יחשך השמש ולא יאכלו התינוקות די ספקם.
<h2>דף קט:</h2>
כוס של ברכה מצטרף לטובה, שאם שתה ד' פעמים בתוך הסעודה יצטרף עמהם כוס של ברכה, שהוא כוס, שמברך עליו על מזונו, אין שם זוגות כלל. ומשמע דאע"ג דאמרינן הכא כוס של ברכה לא מצטרף לרעה, אבל בכוס שני לא אמרינן הכי, כדאמרינן בברכות בס"פ שלשה שאכלו [נ"א ע"ב] אמר ר' אמי אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות כוס שני, נמצא דחמור זוגות של שנים משל ד', ולמעלה ממנו. אי נמי יש לומר דר' אמי כתירוץ רבינא דסבירא ליה דכל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא, מה שאין לומר כן בכוס שני.
[רי"ף]. מודה ר' יהודה לענין ברכה, בין ברכת הכיסוי בין ברכת השחיטה, שאין מברך אלא אחת, לפי שאין נחשב הכיסוי להפסק, וכשירצה לשחוט את העוף יחזור ויברך עליו על השחיטה, אלא לא צריך, ובברכת השחיטה שבירך על הבהמה סגי ליה בחיה, כיון דמתחלה היה דעתו לשחוט גם עופות, וברכת כיסוי אינה חשובה נמי הפסק, כיון דמצוה היא (הם), הכי נמי אחר שישחט העוף וירצה לכסות את דמו לא צריך לברך [על] כיסוי הדם שבאותה ברכת כיסוי הדם של דם חיה (שפסק) [שבירך] קודם שחיטה (ו)סגי ליה בההיא, לפי שאין נחשבת שחיטת העוף הפסק לשוב לברך על כיסוי הדם פעם אחרת, כדאמרינן לקמן (דף כד. בדפי הרי"ף) [חולין פ"ז ע"א] דאיפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בידא אחרת בבת אחת, ונמצא שאין הפסק ביניהם. והכי איבעי ליה למעבד [לשון רי"ף], לברך בפ"ה אכל כסא וכסא, ולהאי פסק צריך לעיין אמאי לא מברכינן בפה"א גם אמרור, דהא מפסיק הלילא בין שאר ירק כגון כרפס או גרגירא דמברכינן עליה בפה"א בטיבול ראשון, ואמאי סגי בעל אכילת מרור לחודיה.
<h2>דף קיד.</h2>
מזגו לו כוס ראשון וכו', ואחר כך מברך על היין, דהיינו בורא פרי הגפן, לפי שהיום גורם ליין שיבא, שאילמלא כבוד שבת לא היו מביאין יין לפני הסעודה. ועוד טעם אחר, שכבר קד(ו)ש היום ועדיין [יין] לא בא, כלומר שקודם נכנס שבת ונאסר לו במלאכה, ולא קבענו סעודתינו עד חצי שעה או יותר, ולפיכך על ראשון ראשון ראוי שנברך. ובית הלל אומרים מברך על היין, מפני שני טעמים, אחד שהיין גורם לקדושא שתאמר, שאילמלא לא היה לנו יין לא היינו מקדשין על השכר ועל המים, ואע"פ שמקדשין על הפת כדאמרינן (לקמן) [לעיל] [ק"ו ע"ב] דרב כי הוה חביב ליה חמרא מקדש אחמרא, וכי הוה חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, הא לא קשיא מידי, דכי היכי דפליגי בית שמאי ובית הלל בחמרא, אי קדים ומברך בורא פרי הגפן לקדוש או לא, הכי נמי פליגי בברכת המוציא, אי קדים ומברך ליה קודם לקידוש או לאחר הקידוש, מאי טעמא נמי, שהפת גורם שתאמר, דאי ליכא פת לא מקדשינן על המים או על השכר. ועוד טעם שני, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, וברכת היין תדירה בכל (ה)יום, וקידוש היום מערב שבת לערב שבת.
הביאו לפניו מטבל בחזרת וכו', אחר שבירך על היין וקדוש היום מטבל בחזרת, לפי שכל מאכלם על ידי טיבול נקט מטבל, והאי טיבול לאו בחרוסת הוא, דהא קתני לקמיה הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל שעדיין לא הביאו חרוסת. והאי חזרת לאו דוקא, אלא שאם [אין] ירק אחר מטבל בחזרת, כלומר עושה שני הטיבולין ממרור, ואוכל אותו עד שמגיע לפרפרת הפת, כלומר ובזו אכילת מרור אינו יוצא ידי חובתו ממרור, עד שמגיע לאותה אכילת מרור שהיא פרפרת הפת, כלומר אחר אכילת מצה, דכתיב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, ברישא מצה והדר מרור, אלא זה הטיבול הראשון, כלומר אלו הירקות שאנו אוכלין קודם מצה אינו אלא כדי שיכירו התינוקות וישאלו, ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה שאנו אוכלין ירקות קודם המוציא. הביאו לו מצה וחזרת וחרוסת, אחר זה הטיבול של שאר ירקות, או של חזרת דהוא מרור (ו)אי לית ליה שאר ירקות. מביאין מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, ואע"פ שאין חרוסת מצוה. ובגמרא פריך אי לאו מצוה למה היו מביאין אותו. ומשני משום קפא, כלומר משום אותה לחה לבנה כעין חלב, שיצא מן המרור והיא מזקת את האדם, והחרוסת היא מועילה לאדם שלא תזיקנו. ושני תבשילין, ביצה ודגים, או ביצה ובשר, אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה הבאה עם הפסח, כדי שיהא נאכל על השבע, והפסח היה נאכל על המצה והמרור, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, לפיכך מברך על המצה תחלה המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך על המרור (ו)על אכילת מרור. ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה, מפרש בגמרא זכר לטיט, ובמקדש היו מביאין על המצות והחזרת גופו של פסח, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח.
<h2>דף קיד:</h2>
סילקא וארוזא, דלא סבר ליה כר' יוחנן בן נורי, דאמר דאורז מחמץ כמו דגן.
<h2>דף קטו.</h2>
הכל מודים בפסח וכו' [לשון רי"ף], ר' חייא ור' יוחנן בברכות בפרק כיצד מברכין [ל"ט ע"ב], גבי הביאו לפניו פתיתין ושלימין, דר' חייא סבירא ליה מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין, ור' יוחנן סבירא ליה דשלימה מצוה מן המובחר, ואתא רב פפא להודיענו, דאע"ג דפליגי בהא, אבל בפסח מודו דמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה אכילת מצה, ואית דאמרי איפכא.
מצה בזמן הזה דאורייתא, דכתיב [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה, ואפילו בזמן הזה דליכא פסח. ומרור דרבנן, דהאי על מצות ומרורים יאכלוהו בפסח, דלית בהו שום ריבוי. ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו והוא רבנן דפליגי עליה דהילל דסבירא להו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יוצא אדם ידי חובתו בהן, ואילו הכי יוצא אדם בבת אחת בהם, ש"מ דמצות אינן מבטלות זו את זו, אבל אינו הלל, דהא [להלל] עיקר מצותם אינו אלא בהם, דהא לא נפיק אלא א"כ כורכן בבת אחת. חלוקין עליו חביריו על הילל, דסבירא להו דמצות מבטלות זו את זו, ולא נפיק כלל אם כורכן בבת אחת. וצ"ע היאך הביא הרב אלפאסי ז"ל זו הברייתא, דהא רב אשי הוא דתרצה הכי, ומוקים לה אליבא דתניא כהילל, כלומר דסבירא ליה כוותיה בחדא דיוצא בהן בבת אחת, ופליג עליה בחדא דאפילו בזו אחר זו יוצא בהם אדם, ולפי סוגית ההלכה צריך לפרש חלוקין עליו חביריו כמו שפירשתי, דסבירא להו דלא נפקי כלל בברייתא בבת אחת, וקבלה היתה ביד ר' יוחנן מרבו, אבל לא מצי לאודוחי מברייתא. והלכתא תנאי הוו, הלל סבר לא נפיק ידי חובתיה אלא בכריכת פסח מצה ומרור, ותנא אידך סבר דנפיק בכריכה ואפילו בזמן שבית המקדש קיים, מדכתיב יאכלוהו ולא כתיב יאכלו, וחכמים דפליגי על תרוייהון כקבלת ר' יוחנן, סבירא להו דלא נפיק כלל ידי חובה אלא אם כן יאכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת כלל, דמצות מבטלות זו את זו. ואי הוה איפסיקא הלכתא כהלל, הוינן עבדין כוותיה לגמרי בכריכה לבדה. ולא הוה צריך לו לאכול נמי בזה אחר זה, דאתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא, משום דכתיב בערב תאכלו מצות והכתוב קבעו חובה ומשום הכי לא איצטריך לן למעבד בזה אחר זה דפשיטא לן דאליבא דהלל מצה נמי בזמן הזה דרבנן היא, דכי היכי דלא דרשינן יאכלוהו ולא כתיב יאכלו, הכי נמי לא דרשינן בערב תאכלו מצות לזמן הזה, דהא סבר ליה דשלשתן מצוה אחת הן לגמרי, דזה בלא זה אינו מועיל כלום, ומוקים להאי בערב תאכלו מצות לטמא ושהיה בדרך רחוקה, דאע"ג דבפסח לא אכיל במצה ומרור אכיל. ואפילו הוה סבירא ליה דמצה בזמן הזה דאורייתא, דמוקים ליה להאי בערב תאכלו מצות בזמן הזה, פשיטא ליה נמי דמרור נמי בזמן הזה דאורייתא הוה, דמצה ומרור לדעת הלל מצוה אחת היא, [וכיון] שמרבה מצה מרבה נמי מרור, דאי לא תימא הכי, הא דמוקים בערב תאכלו מצות לזמן הזה, לוקים לבזמן שבית המקדש קיים, דאי אכלן בזה אחר זה יצא, אלא ש"מ דהאי בערב לטמא ושהיה בדרך רחוקה מוקים ליה, ואם כן מצה ומרור דרבנן הן, ומצותן כאחת מדרבנן, דעבדינן זכר למקדש, ולא איצטרכינן לאכלו פעם אחרת בזה אחר זה. ואי איפסיקא הלכה כרבנן דאפילו הוינן עבדינן בזה אחר זה, (ד)הא ליכא למעבד זכר למקדש כלל, דהא במקדש נמי מאן דבעי למיכל שלא בכריכה הוה עביד, ולא הוינן צריכין למכרך כלל. וכל שכן אי איפסיקא הלכתא כחכמים דסבירא להו דאפילו במקדש אין אדם יוצא ידי חובתו בכריכה כלל אלא בזה אחר זה, כל שכן דהוינן אכלין מצה בפני עצמה ומרור בפני (עצמן) [עצמו] ונפקין ידי חובתן, ורבנן בתראי סבירא להו דמצה דאורייתא ומרור דרבנן. אבל השתא דמספקא לן אי עבדינן זכר למקדש כהלל, צריכין למיכלינהו בכריכה, ושמא הלכה כרבנן דסבירא להו דמצות מבטלות זו את זו אפילו שתיהם מן התורה, כל שכן אם האחת דרבנן דאתי דרבנן ומבטיל דאורייתא, הילכך צריך נמי שיאכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו.
כל שטיבולו במשקין, כגון טיבול ראשון של שאר ירקי, וטיבול שני של מרור, צריך נטילת ידים, משום דידים שניות הם, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה.
<h2>דף קטו:</h2>
נטל ידיו תחלה בטיבול ראשון, צריך שיטול ידיו בטיבול שני, מפני היסח הדעת, כדמפרש ואזיל. ואם תאמר מכדי אכילת מצה קדמה לאכילת מרור, אמאי צריך ליטול לטיבול שני, ותיפוק ליה [דצריך] ליטול ידיו למצה דקדמאה למרור. ומסתברא דלענין אכילת (מרור) [מצה] כיון דמשי ליה חד זימנא, אע"ג דאיכא למימר דילמא נגע במידי, לא מיחייב למימשא זימנא אחריתי, דהא מצה נגובה היא, אבל טיבול (ראשון) [שני] משקין נינהו, אע"ג דמשא ליה חד זימנא, כיון דאיכא למימר דילמא נגע במידי דטינוף, צריך שיחזור ויטול ידיו.
עוקרין השולחן, שולחן דוקא ולא קערה, ומנהגם היה שהרבה שולחנות היו בהיסב לכל אחד ואחד שולחן, ויש לומר דקערה שבה המצה והמרור שלנו כשלחן שלהם דמי, שיש להם לשאול לתינוקות, וכי אכלנו מצה שאתם עוקרין אותה מלפנינו, ולמה הביאום לפנינו בתחלה.
לחם עוני שעונין עליו דברים, היינו הגדה.
<h2>דף קטז.</h2>
מזגו לו כוס שני וכו', אחר שטיבל בשאר ירקי, כגון כרפסא או גרגירא או כוסברתא, או במרור [אי] לית ליה שאר ירקי, מוזגין לו כוס שני אומר בו מה נשתנה וכו' עד גאל ישראל. וכאן הבן שואל את אביו, כאן במזיגת כוס שני, הבן שואל את אביו, אם חכם הוא, אומר מה נשתנה [ש]מוזגין לו כוס שני לברך עליו, והלא לא אכלנו עדיין. ואם אין דעת בבן לשאול אביו מלמדו, ושואל מה נשתנה וכו', אנו מטבילין פעם אחת, בתוך הסעודה והלילה הזה שתי פעמים, טיבול ראשון דשאר ירקות, וטבול שני דחזרת, שהוא בתוך הסעודה, אחר אכילת מצה. ובגמרא פריך אטו כל לילה לא סגיא דלא מטבילין חדא זימנא. ומשני (הרי) [הכי] שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, כלומר אין אנו מחזירין אחר טיבול אחד, והלילה הזה אנו טורחין כדי שנטבול שתי פעמים. מתחיל בגנות, שאומר עבדים היינו, ומסיים ההגדה בשבח והודאות, שהוציאנו הקב"ה ממצרים שהיינו שם עבדים והוציאנו ברכוש רב.
רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלשה דברים, שלא פירש טעמן, צריך שיאמר הפסוק הראוי לכל אחד ואחד, [וכשאומר] מצה זו שאנו אוכלין, מרור זה שאנו אוכלין, [צריך להגביהן] כדי להראותם למסובים, ותתחבב המצוה עליהם.
<h2>דף קטז:</h2>
בכל דור ודור וכו', שאם לא יצאו אבותינו משם היינו גם אנחנו משועבדים שם. עד היכן הוא אומר וכו' וחותם בגאולה. (ש)ר' טרפון אומר וכו', פליגי ר' (שמעון) [טרפון] ור' עקיבא, שר' טרפון אומר שמטבע קצר הוא שפותח בברוך ואינו חותם בברוך כמו ברכת המצות, ור' עקיבא (קבל) [סבר] שברכה ארוכה היא בבקשות ותחנונים שאומרים בינתים, לפיכך צריך שיחתום בה נמי בברוך.
וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם, שאם לא גאל את אבותינו ממצרים עדיין היינו שם אנו ובנינו ובני בנינו.
<h2>דף קיז:</h2>
דקרית שמע והלילא גאל ישראל, דהודאה היא על מה שעבר.
וכתיב התם זכור את יום השבת, וילפינן זכירה זכירה מלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, מה התם יציאת מצרים אף הכא יציאת מצרים.
מקדש השבת, אבל לא (מקדמינן) [מדכרינן] ישראל, דשבת מיקדשא וקיימא (לן), דאין צריך קדוש (במועדות) [כמועדות].
מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו, מברך עליו ברכת המזון. ואומר ברכה מעין המאורע בבונה ירושלים, שאומר יעלה ויבא. רביעי גומר עליו את ההלל, ומסיים ברכת השיר, מתחיל מלא לנו ומסיים ביהללוך ה' וכו', וחותם ברוך אתה ה' (אלקינו) מלך מהולל בתשבחות, ואומר אחריו בורא פרי הגפן ושותין. בין הכוסות הללו וכו', בין שנים ראשונים לשנים אחרונים אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. מפרש בתלמוד ירושלמי [ה"ח], מאי טעמא לא ישתה, כדי שלא ישתכר דתו לא חזי למיג[מ]ר הלילא. ופריך התם והלא משוכר הוא, שהרי שתה הרבה בסעודתו. ומשני יין שבתוך הסעודה אינו משכר, שלאחר הסעודה משכר, והוא הדין נמי דיין לפני המזון אינו משכר, ואם רצה לשתות בין ראשון לשני ישתה, דהא לא ממעט תנא אלא בין שלישי לרביעי.
שמעת מינה ברכה טעונה כוס, ומשום הכי לא פלגינן ההגדה אלא לשני חלקים, דכוס שלישי צריך לברכת המזון, דאי לא הוה כוס יותר טוב יהיה שנחלוק ההגדה לשלשה חלקים, ויהיו כל הכוסות במצות פסח. וצ"ע אמאי לא תפשוט ותיפשוט, דהא בכמה משניות משמע לן [לעיל ק"ב ע"ב], משלשלן כולן אחריו, והיינו נר ומזון בשמים והבדלה. ויש לומר דהכי קאמר, אילו במקום דאית לן למעבד ביה מצוה אחריתי, דהיא עיקר סעודה ופרסומי ניסא, כגון ד' כוסות שמחמת ההגדה הן באות, כדפרישית, אפילו הכי לא מברכינן ברכת המזון בלא כוס.
<h2>דף קיט:</h2>
אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן, כי היכי דלהוי טעם מצה בפיו, והיא זכר לפסח.
ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כשנפטרין מן העבודה הזאת, אין מסיימין אותה באפיקומן, לשון הנפטר מחבירו. מפרש בגמרא כגון קליות ואגוזים או מיני בשר. והתיבה היא נוטריקון, אפיקו מינין. והטעם כדי שלא יסורו מפיו טעם הצלי, כי הפסח היה נאכל בסוף [על] השבע, כדכתיב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל היין של שני הכוסות אינו מפיג טעם הבשר.
ואכיל כל מה שצריך [לשון רי"ף], דהיינו כזית מצה באחרונה, ואיהו לא אכיל בהדייהו ולא מידי, דהא אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. חוץ מברכת הלחם ומברכת הפירות, שמברכות הנאה, וכי זה נהנה וחבירו מברך, [ר"ה כ"ט ע"א] ובעי רחבה ברכת הלחם של מצה, וכל ברכת מצה דהוא על אכילת מצה, וקדוש היום עצמו, הא לא מיבעיא ליה, דודאי אע"פ שיצא מוציא, דברכת חובה היא ולא ברכת הנאה, אלא כי קא מיבעיא ליה, ברכת המוציא של מצה וברכת בפ"ה של קדוש, מי אמרינן כיון דבעלמא ברכת הנאה היא לא מפיק, או דילמא כיון דלא מצי אכיל מצה בעל אכילת מצה לבדה אלא בהמוציא, שרי ומפיק, וכן נמי לא מצי למשתי קדוש היום בלא ברכת היין מפיק, מאי, תא שמע דכי הוינן בי רב אשי וכו', מקדש להו נמי בפ"ה ולא טעים מידי בהדייהו, דאסיר לטעום כלום עד שיקדש.
הסופגנין והדובשנין, מיירי דליכא בהו כלל [ו]כלל מיא, דאי הוה בהן קצת מיא, מיתסרא משום חמץ, כדאמרינן לעיל.
שבועה שלא אוכל מצה [לשון רי"ף], אסור לאכול מצה בלילי הפסח, דמגו שחלה שבועתו אמצה שאינה של מצוה, חייל נמי אמצה של מצוה, אבל כשהזכיר בפירוש מצה של לילי הפסח, הוי נשבע לבטל את המצוה, ולוקה משום שבועת שוא, ואכיל מצה בלילי הפסח. וכמו כן פירש שלא אשב בצל סוכה וכו'.
לעשות יין של מצוה [לשון רי"ף], דהיינו ד' כוסות, כיין של רשות.
<h2>דף קכ.</h2>
מאי טעמא, לפי (שיש) [שיצא] שביעי, דשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות, ויצא מן הכלל, שכתב [דברים ט"ז] ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת, משמע שהוציאו מכלל הששה, ולא ללמד על עצמו לבדו בא, אלא ללמד על הכלל כולו, מה שביעי רשות אף ששה רשות.
ישנו מקצתן וכו', עתה בא ללמדנו מצות פסח, דכתיב [שמות י"ב] בבית אחד יאכל, ומתרגמינן בחבורא חדא תאכל, ולפיכך אם התחילו לאכול פסח וישנו כולם, כשיעורו אסור להם לגמור אכילתם, דנראה כשתי חבורות, אבל אם לא ישנו כולם אלא שנשאר מהם שלא ישנו, אותם הישנים רשאין לגמור אכילת פסחים, כיון שנשאר מחבורתם שהיו אוכלין בעוד שהיו הם ישנים חבורה אחת מיקרי. [ע"ב] ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו, אפילו בכולם, [ד]איכא חד צד שמותרין לשוב לאכול מה שנשאר להם. כיצד נתנמנמו, מפרש בגמרא כגון נים ולא נים תיר ולא תיר, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מידכר, אבל בנרדמו כולן לא יאכלו. ויש מי שמפרש משנה זו דישנו מקצתן, משום דנראה כאוכל בשני מקומות, אבל משום שתי חבורות לא מיפסלי, דהכי תנן סתמא בפסח שני בפרק כיצד צולין [פ"ו ע"א] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, פי' פסח אחד, אלו הופכין פניהם אילך למזרח ואלו הופכין פניהם אילך למערב, שאין אנו קפידים אלא שלא יאכל אחד אותו בשני מקומות, אבל בשתי חבורות לא קפדינן, דסתמא כר' יהודה היא כדמייתי בגמרא התם. וזה המפרש מפרש דר' יוסי ארישא קאי, אישנו מקצתן, ובא ר' יוסי להחמיר, דאפילו במקצתן אי נרדמו לא יאכלו, והוא הדין נמי במצה בזמן הזה, לאחר שהתחיל מצה באחרונה וישן, הפסק אכילה היא ושוב לא יאכל, אע"פ שחביריו המסובין עמו לא ישנו כלל. וסיועו מדאמרינן בגמרא, אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה מתנמנם, אמר ליה מינם קא ניים מר, כלומר נרדם אתה, אמר ליה נמנומי קא מנמנמאי, כלומר מתנמנם אני, ואע"ג דרבה לבדו הוה ישן וחביריו היו אוכלין, היה שואל לו והיה רוצה לאסרו לחזור ולגמור מצה שלו, ש"מ דר' יוסי להחמיר אתא, והוו סבירא להו לרבה ואביי כר' יוסי, ואין זה ראיה גמורה, דלעולם אביי כתנא קמא סבירא ליה דהוה סתם משנה, (סבירא ליה) והלכה למעשה הוה שואלו, אם בזה הענין אשר הוא ישן (או) היו ישנים כולם, אם היו נאסרים לאכול מצה או פסח בבית המקדש.
<h2>דף קכ:</h2>
הפסח אחר חצות וכו', אחר חצות הלילה, מטמא את הידים, משום דהוה ליה נותר מחצות, דסתמא זו כר' אלעזר בן עזריה, דמוכיח מקרא שאסור לאכלו אחר חצות. דיליף זה מקרא דכתיב [שמות י"ב] ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', והכא כתיב [שם] ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, מה להלן במכת בכורים הוה עד חצות, אף כאן במצות אכילת פסח עד חצות ותו לא.
ונותר מטמא את הידים, כדאמרינן בסמוך, הפיגול והנותר מטמאין את הידים, ומפרש טעמא בגמרא, פיגול משום חשדי כהונה, גזרו עליו טמאה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את בעליהן שהיו שונאין אותן ויאמרו שוגגין אנחנו. ובנותר משום עצלי כהונה, שלא יתעצלי באכילתו, והוא הדין בישראל. וכיון שישוב הדבר להם לטורח גדול, שיצטרכו להטביל במ' סאה, שוב לא יתעצלי בו ולא יפגלוהו [ויפסלוהו].
<h2>דף קכא.</h2>
ברך ברכת הפסח, לאחר שנצלה ועומד לאכול הפסח, ובירך ברכת הפסח, שהיא מפורשת בתוספת[א] (דזבחים) [סוף פ"י] אי זהו ברכת הפסח, בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הפסח, איזהו ברכת הזבח, בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הזבח, והאי זבח כגון חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח, אי נמי נדרים ונדבות שהקריב ערב הפסח ואוכלין בליל הפסח, ובכל השנה נמי כשהיו אוכלין שלמים היו מברכין זו הברכה, וכמו כן הכהנים כשהיו אוכלין חזה ושוק וחטאות ואשמות ומנחות. ופליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא, דר' ישמעאל סבר הפסח הוא העיקר, ואם בירך על הפסח אין צריך לברך על החגיגה הבאה עמו, או על שאר זבחים הנאכלין עמו, כדי שיהא הוא נאכל על השבע. ומיירי שבירך על הפסח והשאיר ממנו שיאכל אחר הזבח, דהא [אין] מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אבל של זבח שמצותו לאכלו תחלה, [לא] פטר אותה של פסח הבא אחריו. ור' עקיבא סבירא ליה, דכל חד וחד מצוה באפי נפשה היא, ומברך על שתיהם לזו בפני עצמה ולזו בפני עצמה, לפי שחגיגה הבאה עם הפסח אינה כפסח, ובאה מן הבקר ומן הכבשים ונאכלת לשני ימים, והכי אמרינן בפרק אלו דברים בפסח שני [ס"ט ע"ב], ובמתנות מזבח אינם שוים, דבפסח מתנה אחת בשפיכה אחת, שעומד על היסוד ושופכו כנגד הקרן שהיסוד שם, ובחגיגה שתי מתנות שהן ד', שעומד מרחוק וזורק מן הדם שבכלי עם הכלי עצמו שתי קרנות זה כנגד זה באלכסון ולא באצבע, אלא בחטאות שהיא ד' מתנות על ארבע קרנות שמתנותיה באצבע, כדכתיבי קראי, והנותר מן הדם של חטאת בכלי היה שופך על יסוד דרומי, אבל בעולה ושאר קרבנות ליכא שירי הדם, כיון שבכלי עצמו היה עושה, שבקרן אחד היה שופך והנשאר בקרן האחר.
[רי"ף] וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, [שכל אחד] חייב לספור ולא שיוציא אחד כל הציבור. ומצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, למימני יומי עד דמשלים השבוע, ויאמר שהם שבוע אחד, ובשמונה ימים יאמר שהם שבוע אחד ויום אחד, וכן בט"ו יום יאמר שהם שני שבועות ויום אחד. ויש מי שאומר, שכשיגיע השבוע לבדה יאמר שהם שבוע אחד, ובשמונה ותשעה אינו מונה שבוע אחד, [אלא] (ו)שני ימים ושלשה ימים, עד שיגיע י"ד יום, שאז יאמר שהם שני שבועות, ובט"ו ובי"ו יחשוב הימים ולא יחשוב השבועות, אלא עד שיגיע כ"א שהם שלש שבועות, וכן בכולם.
<h2>דף קכא:</h2>
על פדיון הבן אבי הבן מברך, [ש]עליו מוטלת המצוה, ולא על הכהן. אבי הבן מברך שתים, על פדיון ושהחיינו, שהגיע הבן [ליום] ל', דקודם לא מיחייב בפדיון הבן, דלמא נפל הוא, כדאמרינן [שבת קל"ה ע"ב] כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, משמע הא אם לא שהה נפל הוי (ואפילו) [ואבי] הבן ביומא דמילה לא מברך שהחיינו, משום דמסוכן הולד במילה, ולית ליה שמחה, אלא שהוא עצב.
